יש אריות , יש אנטילופות

לקראת הפגישה השניה עם ״הצ׳יף״ התעוררה איזו שהיא בעיה הקשורה לביורוקרטיה מקומית העלולה לעכב משמעותית את התכנות הפרוייקט. א. ואני ייגענו את מוחנו בתחבולנות ישראלית קלאסית עוקפת מכשולים ביצירתיות. הגענו לצ׳יף עם כיווני פעולה אפשריים. הוא הקשיב בסבלנות, מטה את גופו קדימה בריכוז. פנים מלאים, עגולים, עיניים חודרות מתגלגלות במהירות לכל הכיוונים כמו חיישני על. סיימתי. הצ׳יף התרווח לאחור בכיסאו , הביט לעיני ואמר: Don't worry, there are lions and there are antelopes . ופרץ בצחוק מתגלגל במשך דקות. ארץ גדולה, אנגולה. פי 65 מישראל. כ-12 מיליון תושבים, רובם מרוכזים סביב 4 ערים גדולות במשהו שנראה כמו מחנה פליטים ענק. סמטאות עפר צרות, פחונים , מבני בלוקים המצויים תמיד באמצע בנייה. תחבורה בלתי אפשרית. 10 ק״מ בשעתיים. הכל תקוע. המסחר מתבצע לאורך הכביש. אלפי אנשים משמשים חנויות ניידות. נושאים את תכולת מרכולתם בידיים עמוסות. חנויות מתמחות. בוטיק. אחד עם לוח עץ ענק מחולק למדפונים בהם מונחים כתבי עת כולל המעודכנים ביותר , Fortune, Economist ומה לא. לאחר יש מגוון חיבורים ומטענים לטלפונים ניידים. שלישי משמש כחנות דיסקים ניידת, בפינה קבועה - בית מרקחת של איש אחד. במהלך התנועה המזדחלת סיימת את רשימת הקניות שלך. יש הכל. הודות לאוצרות הנפט ומרביצים של מתכות יקרות, אנגולה היא אחת מהמדינות העשירות באפריקה. כמו באפריקה העושר הזה מחולק שווה בשווה. עיקרון פרטו. 20 אחוזים מהאוכלוסייה נהנים מ 80 אחוזים מהעושר. עשר שנים לאחר סיום מלחמה פנימית נוראית המדינה עדיין בעיצומו של שיקום.  נראה שנעשים מאמצים גדולים וכנים לדחוף את המדינה קדימה במונחים של תשתיות, חינוך, בריאות, תעסוקה. הפער כל כך גדול שיחלפו שנות דור עד שניצני השינוי יתנו סימן ראשון לאות חיים. הניגוד הוא מהותה של המדינה. אלפי רכבי פאר ממלאים את הבירה לרואנדה כשלצידם פוסעות נשים, תמיד נשים, בלבוש אפריקאי מסורתי, נושאות על ראשיהן את משא יומן ( שני ארגזי קולה, ארבעה אשכולות בננות ומה לא) כשראש של תינוק מציץ בסקרנות ממשא הגב הקשור מאחור. מגדלי יוקרה מערביים נבנים  בכל מקום לצד פחונים נוטים ליפול. שכר מנהלים ברמה מערבית לעומת שכר עובדים פשוטים ברמה של 500 $ לחודש.  אי אפשר לשפוט את אנגולה בעיניים מערביות. אפריקה שונה ותישאר כזו. השינויים מתרחשים שם בקצב פנימי של קבלה , סבלנות והשלמה עם מציאות שנראית להם הכי טבעית שיש. הם נראים שמחים. משמיעים מוסיקה אנגולנית קצבית ומתנועעים לקצבה. היום זה היום. מחר? מי יודע? טוב, יש אריות ויש אנטילופות.

הר לעמק

מההר לעמק. 240 ק"מ מתל חי לתמרת שבעמק. פרוייקט יישובי של תמרת. כולם/ן מגויסים. בתחנות ההזנקה, בהכוונה, ארגון, לוגיסטיקה. מבצע מורכב. אלפי רצים מכל הארץ. רובם, בקבוצות של שמונה רצים, מרוץ שליחים. האורך לרץ נע בין 25-35 ק"מ. הנופים מרהיבים. עמק החולה, הירדן ההררי, בקעת בית נטופה, יער אלונים, רמת השופט, לב העמק. חלק מהנוף נעלם בחשכת הליל אבל הירח הכמעט מלא,  מייצר קסם משלו.

קבוצות מתארגנות לתחנות שהיה של מנוחה ואכילה. אוהלים, מחצלות, חפ"קים מאולתרים. גיל הרצים מגוון. צעירים וקשישים שמאמינים בכל לב שההתמדה בריצה תשאיר אותם צעירים לנצח. לפחות ברוחם. עם ישראל במיטבו. במבט עין חטוף אתה קולט אותם. אלה שגם עושים מילואים, עובדים קשה ומשלמים מיסים, אוהבי טבע ונוף, אוהבי הארץ הזו ור(ו)צים לחוש אותה ברגליהם.

 בין כפר ברוך ליפעת מכסה ענן ערפל כבד את שדות העמק. אור ראשון. לאורך הדרך מרקדים פנסי הראש. בודדים, בזוגות, בשלישיות. מחול אורות עם שחר. ואז הטור בוקע, חיוור ומאיר ברכות את אחרוני שיבולי חיטת תשע"ב הממתינים לקומביין שכבר יגיע ויממש את כח החיים של האדמה הטובה הזו.

ש"ש,

שי