לובשות לבן , מתכננות משכנתא

הקיץ בעיצומו. שיא עונת החתונות הראשונה. השנייה תפרוץ לאחר תשעה באב ולקראת החגים יחזרו ככל הנראה הכוכבים למסילותם.

ואנחנו, מקשישים משהו, עוקבים בהשתאות אחר עדרי הצעירים והצעירות המפזזים בעוז ,  מותירים את מאטי הקצב ומסדירי הדופק במעגלי רכבת חיצוניים.

מיטב הנוער. שרתו בצבא הכי צבא שאפשר, משקיעים בלימודים הכי שאפשר, רציניים, מחויבים, לוקחים אחריות.

עוד מעט קט ויתעטפו במעגל החיים התובעני של עבודה, פרנסה, גידול ילדים, משכנתא, ומה לא. משפחה ישראלית. רובם במעמד הביניים הסנדוויצ'י של שכירים ממוצעים , משרתי מילואים, משלמי מיסים ושוחרי טוב. תרמו 24 עד 48 חודשים ממיטב נעוריהם למדינה שעכשיו מפנה להם עורף.

והם לא צריכים הרבה. לא השתנה הרבה בשנה האחרונה מאז מהומות טרכטנברג הראשונות. במונחי עקרון פרטו, הבעיה הייתה ונותרה עלויות בלתי הגיוניות של מחירי הדיור ההופכים  רכישת דירה לבלתי אפשרית ואת שכירתה לסעיף ההוצאה המכלה כל שקל פנוי ולא מאפשר ניהול תקציב משפחתי שפוי. המשפחות הצעירות מתבגרות למצב ללא מוצא.

מחירי הדיור הגבוהים הם פונקציה ישירה של היעדר היצע שיבלום את האמרת המחירים מול ביקוש קבוע של 40-50,000 יח"ד בשנה ושל מצעד האיוולת המתמשך בו מדינת ישראל מספסרת בקרקעותיה ועושקת את אלו שהיא כה תלויה בהם.

ויש פתרונות אלא שסבך החידלון והבירוקרטיה תוקעים אותם באיבם.

למינהל מקרקעי ישראל כלים מובנים הטעונים החלטות ממשלה פשוטות למתן הנחות במחירי הקרקע מהערכות השמאי , ההזויות מאד בחלקן. יש לקשור את גובה ההנחות עם פרמטרים מוצקים של שרות צבאי (אמיתי) , ניקוד גבוה יותר לשירות קרבי, למגרשים באזורי פריפריה ולגודל יחידת הדיור הנבנית בשלב הראשון.

דוגמא מספרית: מגרש בן כ- 350 מ"ר בגליל או בנגב יימכר בסכום של עד 100 אלף ₪ ליוצא צבא שבונה יחידה של עד 120 מ"ר. בית בסטנדרט צנוע ואיכותי יעלה 3500 ₪ למ"ר. הבית, כולל פיתוח יגיע לכדי 600-650 אלף ₪. בהינתן הון עצמי נדרש של כ- 200 אלף, נדרש לממן סכום סביר שמבטא משכנתא חודשית של כ- 2500 ₪. לא פרוטות, אבל סכום בר השגה לשני בני זוג עובדים.

זו הבעיה כולה, והיא ניתנת לפתרון במאמץ ממוקד.

בעוד שנה וחצי, ילכו עשרות אלפי זוגות צעירים לקלפי. ברובם לא מפעילי תנועת המחאה הלא ממוקדת ומרובת האינטרסים הסותרים. הם הבנים והבנות שלנו. והם ישפטו את הנבחרים על עומק הפקרתם.

ש"ש,

שי

אבל יהיה מה שיהיה, בקיץ הזה הן לובשות לבן, חושבות מחשבות בהירות. ובלאט , חרש חרש, טופפות עתידות לקראתם, לקראתנו. איזה נפלאים אתם, דפנה ואסף.

כי גרים היינו

הכפר ג'סר א זרקא , כפר דייגים שלו למראה השוכן באזור מעגן מיכאל. תושביו התפרנסו בעבר מדייג. לצד יישובי הסביבה הוא בהחלט ניתן להגדרה כיישוב טעון טיפוח.

הכפר נוסד ב- 1864 ע"י בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו ממצרים עם חילותיו של מוחמד עלי והחליטו להשתקע כאן. 

חלק מהשבט הבדואי אל הייב נדד בשלהי התקופה העותומנית לגליל והתיישב באדמות טובא זנגריה ובעמק בית נטופה. דרך ארוכה עבר השבט מאוהלי קידר שלפני 100 שנים לוילות הרחבות ספונות האבן והמטופחות במאה ה- 21. הכביש הראשי המוביל לרומת הייב נקרא שדרות גנדי על שמו של רחבעם זאבי, מפקדם של רבים מבני אל הייב ששירתו כגששים בבקעת הירדן, המזרח הפרוע של סוף שנות השישים.

יש עוד דוגמאות כאלו ברחבי הארץ, כפרים שהוקמו ע"י נוודים שהגיעו מאפריקה וממדבריות ערב. למעשה - רוב שבטי הבדואים בנגב הם כאלו.

כיום, מדובר ללא ספק באזרחים לגיטימיים ושווי זכויות של מדינת ישראל. חלקם משרתים בנאמנות בצה"ל ובכוחות הבטחון, חלקם בתעשיה ובמדע וחלקם לא.

השכם בבוקר, בין חמש לשבע, מתעורר הכביש האזורי השכוח מצומת המוביל דרך כפר מנדא ליישובי משגב.

לאורך הכביש בצומת כפר מנדא עומדים מאות סודנים וממתינים למעסיקיהם היומיים, רובם ככולם, קבלנים קטנים מכפרי הסביבה.

היום, כשקשה למצוא בגליל פועלים שכירי יום בשכר מינימום לעבודות שטח קשות, כי דמי האבטלה מתגמלים יותר, הגיעה הישועה בדמות סודנים (או אריתראים) חסוני גוף ותאבי פרנסה.

רובם מוסלמים, וככאלו, הם נקלטו במהירות בכפרי הסביבה , סוג של קרבת דם רחוקה או לפחות זהות במנהגים ומצוות הדת.

זו הגרסה הגלילית לתופעת העובדים הזרים מאפריקה. 

תרצו - הגרסה המעודכנת לחמולות שיהאב, נג'ר ואל הייב. נדידת עמים בעקבות הלחם.

התגובה הישראלית - יהודית מורכבת.

ההשפעה ההרסנית והקשה של התבססות עשרות אלפי פליטים בלב המדינה ברורה , נוקבת ומחייבת הגנה. 

אנחנו קטנים מדי מכדי לשאת שינוי דמוגרפי שישפיע מהותית על אזורים שלמים ועל אופיים. מקומם לא איתנו, וככל שנגרור רגליים ונימנע מפעילות נחושה, כך יקשה עלינו לפעול בעתיד.

עם זאת, עם של פליטים אנו. הפליטות היא תמצית ההיסטוריה היהודית ומכאוביה. גם דור עשירי בגרמניה או בפולין יוגדר תמיד כזר מנוכר.

אנו נעים באי נוחות למראה תמונות של מצוד משטרת ההגירה אחרי פליטים מסכנים למראה, למראה מחנות הסגר מוקפות תיל.

באיוולתנו, הובלנו את עצמנו למצב מורכב, אבל צופי פני עתיד - אין הרבה ברירה.

בראש וראשונה יש למנוע בכל דרך כניסה של פליטים לא חוקיים לתחום המדינה. אני מניח שניתן למצוא דרכים לכך.

נכנסו? פינוי מהיר ומיידי לארצות המוצא. נחישות תביא בהכרח לצמצום המוטיווציה להגיע לארץ המובטחת הפותחת שעריה לרווחה.

אבל, עם זאת, הדרך צריכה להיות אנושית וחמלתית ככל הניתן. בנחישות אך לא בהשפלה. מדובר בבני אדם, כמונו, שנמלטים מארצות קשות אוכלות יושביהן. ישנם עשרות מיליוני כאלו בעולם , ולא לפתחנו פתרונם. בשום שכל, יימצאו דרכים תרבותיות ומכבדות. לא ציד אדם לאור היום ולעין המצלמות, כי שר זה או אחר זקוק לתודעת עשיה ציבורית. לא התעמרות, זהירות מיוחדת לחלשים, נשים וילדים. פעילות מורכבת ולוואי שנעמוד בה בכבוד הראוי.

ש"ש,

שי

הבוץ טובעני מתמיד

פרשת גבעת האולפנה בבית אל היא מיקרו קוסמוס של הקונפליקט הפנימי הגרעיני ביותר של החברה הישראלית בחצי המאה שעברה. מיקרוקוסמוס של סימפטום ושל תהליכי הטיפול בו.

בקצה, ישנן עשרות משפחות תמות וישרות דרך, שרכשו דירות במיטב כספן. רכישת דירה היא ההחלטה הכלכלית הכבדה ביותר של משק בית. תסכולן גדול. הן עברו את מסכת הייסורים הסטנדרטית של אישורים, פקידים, קבלנים, מפקחים , בחירת רצפות וסוג ברז. ולבסוף – סליחה טעות, חברים. יש בעיה קטנה עם הקרקע וכנראה צריך לזוז מכאן. ברמה האישית של מאויימי הפינוי – קטסטרופה.

מישהו, מי שהם, ידע/ידעו שהקרקע באזור ההוא לא מוסדרת. היא לא הוקצתה ע"י החטיבה להתיישבות , זרועו של מנהל מקרקעי ישראל ביש"ע. זה נראה יותר מהכל כמו תרגיל "מצליח" מצוי מבית מדרשה של ההתיישבות ביש"ע. ננסה, ובעז"ה, הכל יסתדר לטובה. זו , בעצם, ליבת השיטה הפתלתלה שמעמיקה עם כל תנועה סיבובית שלה את טביעתנו בבוץ העמוק. האסטרטגיה ההתיישבותית פשוטה, ועובדת. עשייה, במלא ההיקף, בכל מקום. העובדות בשטח יציבו סטטוס שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. ואכן, אי אפשר להתעלם ממנו. חלק משמעותי מאדריכלי ומבצעי המדיניות הזו מאמינים בכל ליבם שהעשייה ההתיישבותית, בבחינת צמיחת גאולתנו, היא הפתרון האמיתי לסכסוך הגרעיני עם הפלשתינאים על שטחי יש"ע. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. והבוץ, הבוץ הולך ומעמיק הולך ומתעכר.

פתרון הקסם הלהטוטני נוסח ביבי, שבאמת לא יכל כראש מדינה להתעלם מפסיקת הרשות השופטת מסתכם מבחינתו בקומבינת קריצה למתיישבי יש"ע. הורדנו בית? נקים עשרים במקומו. יופי. יש נראטיב חדש לענות בו בעולם הפריימריס. והיכן היה השלטון כשהקימו את הבתים על קרקע פרטית בסיכון גבוה של משתכניהם התמימים? אין צילומי אוויר? אין מערכות מידע? יש, אבל לעיתים עדיף להצעיף מבט.

להתיישבות ביש"ע דרושה יותר מתמיד EXIT STRATEGY. אם ראשיה יובילו אותה, ייטב להם, אם לא, ייכפה עליהם, ועלינו, מבחוץ, תהליך נוקשה, כואב, טראומטי. ובקרוב. העולם החופשי של המאה העשרים ואחת לא משלים עם היעדר הזכויות האזרחיות של מיליוני פלשתינאים בשטחי יש"ע ואנחנו גם לא מעוניינים לשלוט בהם. הם לא יתרמו מאומה לפיתוח מדינת ישראל וייהפכו להיות קני צרעות זוללי תקציבים ממשלתיים ותשלומי העברה נוסח יישובי ואדי ערה. מסיתים נגד המדינה במימונם המלא של משלמי המיסים. עסקה מושלמת.

נכון, אין כנראה עם מי לדבר. המנהיגות הפלשתינאית משותקת פנימית. אבל זה בדיוק המועד הנכון לגבש אסטרטגיה ברורה ובוטחת המיטבית עבורנו ולקדם את ביצועה.

המתווה הכללי שלה כבר די ברור, חלקו גם כבר מסומן בשטח. גושי ההתיישבות הגדולים בצירי אריאל וקדומים, גוש מעלה אדומים, גוש עציון, דרום הר חברון, נכסים אסטרטגיים באזור בנימין, צפון ים המלח ושליטה מסוימת בגב ההר . מאד דומה לתכנית אלון שעוצבה כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים וזכתה להתנגדות משמאל ומימין. היום , היינו קונים אותה בשתי ידיים.

הגישה הישראלית צריכה להיות ברורה , נוקבת ולהיות מלווה באבני דרך אופרטיביות של ביסוס קווי גבול ברורים ומוגנים. אין דרך אחרת והזמן לא יטשטש את חריפות הבעיה.

האם תמצא לנו מנהיגות חזקה, אמיצה, גם מקרב המתיישבים ,שיירתמו לביצוע מהלך נועז, פורץ דרך שיבטיח לדורות הבאים סיכוי טוב יותר? אני מסופק.

אז בתי האולפנה יפונו במחיר אישי כבד . עמונה היא קדימון לעומת מה שנראה בבית אל.

ובתחילת שנת 2013 יגבש נשיאה הנבחר (מחדש) של ארה"ב מתווה ברור הכולל לו"ז לפינוי רוב שטחי יש"ע בלי שנוכל להשפיע על התכנית ושלביה.

ממשלת ישראל תגרור רגליים, תשתרך חסרת  אונים ותבצע מהלכי ביניים כואבים שינסו לדחות את המהלך האמיתי המסדיר. זהו גורלו של הנרפה והפסיבי.

עלה עלו ונעלה.

ש"ש,

שי

שונה הצפונית והדרומית שוכנות כמטחווי דיווש קל מטירת צבי וכפר רופין.

אין בקורי נימוסין הדדיים, אין פועלים משונה בשדות עמק בית שאן. אבל אין עוינות. גבול שקט של עובדי אדמה שוחרי יבולים. מלפפונים ועגבניות בשונה, חמניות ומאגרי מדגה בעמק המעיינות.

טיול אופניים בעמק המעיינות. 35 ק"מ של מים ופסטורליה , שעות ערב מוקדמות, הפנסים האדומים האחוריים מנצנצים בטור ארוך וגחלילי בואכה עין מודע הקסום. השבילים מתפתלים בין שדות חיטה קצורים, חמניות טרם קציר. ראשית הקיץ.