לובשות לבן , מתכננות משכנתא

הקיץ בעיצומו. שיא עונת החתונות הראשונה. השנייה תפרוץ לאחר תשעה באב ולקראת החגים יחזרו ככל הנראה הכוכבים למסילותם.

ואנחנו, מקשישים משהו, עוקבים בהשתאות אחר עדרי הצעירים והצעירות המפזזים בעוז ,  מותירים את מאטי הקצב ומסדירי הדופק במעגלי רכבת חיצוניים.

מיטב הנוער. שרתו בצבא הכי צבא שאפשר, משקיעים בלימודים הכי שאפשר, רציניים, מחויבים, לוקחים אחריות.

עוד מעט קט ויתעטפו במעגל החיים התובעני של עבודה, פרנסה, גידול ילדים, משכנתא, ומה לא. משפחה ישראלית. רובם במעמד הביניים הסנדוויצ'י של שכירים ממוצעים , משרתי מילואים, משלמי מיסים ושוחרי טוב. תרמו 24 עד 48 חודשים ממיטב נעוריהם למדינה שעכשיו מפנה להם עורף.

והם לא צריכים הרבה. לא השתנה הרבה בשנה האחרונה מאז מהומות טרכטנברג הראשונות. במונחי עקרון פרטו, הבעיה הייתה ונותרה עלויות בלתי הגיוניות של מחירי הדיור ההופכים  רכישת דירה לבלתי אפשרית ואת שכירתה לסעיף ההוצאה המכלה כל שקל פנוי ולא מאפשר ניהול תקציב משפחתי שפוי. המשפחות הצעירות מתבגרות למצב ללא מוצא.

מחירי הדיור הגבוהים הם פונקציה ישירה של היעדר היצע שיבלום את האמרת המחירים מול ביקוש קבוע של 40-50,000 יח"ד בשנה ושל מצעד האיוולת המתמשך בו מדינת ישראל מספסרת בקרקעותיה ועושקת את אלו שהיא כה תלויה בהם.

ויש פתרונות אלא שסבך החידלון והבירוקרטיה תוקעים אותם באיבם.

למינהל מקרקעי ישראל כלים מובנים הטעונים החלטות ממשלה פשוטות למתן הנחות במחירי הקרקע מהערכות השמאי , ההזויות מאד בחלקן. יש לקשור את גובה ההנחות עם פרמטרים מוצקים של שרות צבאי (אמיתי) , ניקוד גבוה יותר לשירות קרבי, למגרשים באזורי פריפריה ולגודל יחידת הדיור הנבנית בשלב הראשון.

דוגמא מספרית: מגרש בן כ- 350 מ"ר בגליל או בנגב יימכר בסכום של עד 100 אלף ₪ ליוצא צבא שבונה יחידה של עד 120 מ"ר. בית בסטנדרט צנוע ואיכותי יעלה 3500 ₪ למ"ר. הבית, כולל פיתוח יגיע לכדי 600-650 אלף ₪. בהינתן הון עצמי נדרש של כ- 200 אלף, נדרש לממן סכום סביר שמבטא משכנתא חודשית של כ- 2500 ₪. לא פרוטות, אבל סכום בר השגה לשני בני זוג עובדים.

זו הבעיה כולה, והיא ניתנת לפתרון במאמץ ממוקד.

בעוד שנה וחצי, ילכו עשרות אלפי זוגות צעירים לקלפי. ברובם לא מפעילי תנועת המחאה הלא ממוקדת ומרובת האינטרסים הסותרים. הם הבנים והבנות שלנו. והם ישפטו את הנבחרים על עומק הפקרתם.

ש"ש,

שי

אבל יהיה מה שיהיה, בקיץ הזה הן לובשות לבן, חושבות מחשבות בהירות. ובלאט , חרש חרש, טופפות עתידות לקראתם, לקראתנו. איזה נפלאים אתם, דפנה ואסף.