הכפר ג'סר א זרקא , כפר דייגים שלו למראה השוכן באזור מעגן מיכאל. תושביו התפרנסו בעבר מדייג. לצד יישובי הסביבה הוא בהחלט ניתן להגדרה כיישוב טעון טיפוח.
הכפר נוסד ב- 1864 ע"י בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו ממצרים עם חילותיו של מוחמד עלי והחליטו להשתקע כאן.
חלק מהשבט הבדואי אל הייב נדד בשלהי התקופה העותומנית לגליל והתיישב באדמות טובא זנגריה ובעמק בית נטופה. דרך ארוכה עבר השבט מאוהלי קידר שלפני 100 שנים לוילות הרחבות ספונות האבן והמטופחות במאה ה- 21. הכביש הראשי המוביל לרומת הייב נקרא שדרות גנדי על שמו של רחבעם זאבי, מפקדם של רבים מבני אל הייב ששירתו כגששים בבקעת הירדן, המזרח הפרוע של סוף שנות השישים.
יש עוד דוגמאות כאלו ברחבי הארץ, כפרים שהוקמו ע"י נוודים שהגיעו מאפריקה וממדבריות ערב. למעשה - רוב שבטי הבדואים בנגב הם כאלו.
כיום, מדובר ללא ספק באזרחים לגיטימיים ושווי זכויות של מדינת ישראל. חלקם משרתים בנאמנות בצה"ל ובכוחות הבטחון, חלקם בתעשיה ובמדע וחלקם לא.
השכם בבוקר, בין חמש לשבע, מתעורר הכביש האזורי השכוח מצומת המוביל דרך כפר מנדא ליישובי משגב.
לאורך הכביש בצומת כפר מנדא עומדים מאות סודנים וממתינים למעסיקיהם היומיים, רובם ככולם, קבלנים קטנים מכפרי הסביבה.
היום, כשקשה למצוא בגליל פועלים שכירי יום בשכר מינימום לעבודות שטח קשות, כי דמי האבטלה מתגמלים יותר, הגיעה הישועה בדמות סודנים (או אריתראים) חסוני גוף ותאבי פרנסה.
רובם מוסלמים, וככאלו, הם נקלטו במהירות בכפרי הסביבה , סוג של קרבת דם רחוקה או לפחות זהות במנהגים ומצוות הדת.
זו הגרסה הגלילית לתופעת העובדים הזרים מאפריקה.
תרצו - הגרסה המעודכנת לחמולות שיהאב, נג'ר ואל הייב. נדידת עמים בעקבות הלחם.
התגובה הישראלית - יהודית מורכבת.
ההשפעה ההרסנית והקשה של התבססות עשרות אלפי פליטים בלב המדינה ברורה , נוקבת ומחייבת הגנה.
אנחנו קטנים מדי מכדי לשאת שינוי דמוגרפי שישפיע מהותית על אזורים שלמים ועל אופיים. מקומם לא איתנו, וככל שנגרור רגליים ונימנע מפעילות נחושה, כך יקשה עלינו לפעול בעתיד.
עם זאת, עם של פליטים אנו. הפליטות היא תמצית ההיסטוריה היהודית ומכאוביה. גם דור עשירי בגרמניה או בפולין יוגדר תמיד כזר מנוכר.
אנו נעים באי נוחות למראה תמונות של מצוד משטרת ההגירה אחרי פליטים מסכנים למראה, למראה מחנות הסגר מוקפות תיל.
באיוולתנו, הובלנו את עצמנו למצב מורכב, אבל צופי פני עתיד - אין הרבה ברירה.
בראש וראשונה יש למנוע בכל דרך כניסה של פליטים לא חוקיים לתחום המדינה. אני מניח שניתן למצוא דרכים לכך.
נכנסו? פינוי מהיר ומיידי לארצות המוצא. נחישות תביא בהכרח לצמצום המוטיווציה להגיע לארץ המובטחת הפותחת שעריה לרווחה.
אבל, עם זאת, הדרך צריכה להיות אנושית וחמלתית ככל הניתן. בנחישות אך לא בהשפלה. מדובר בבני אדם, כמונו, שנמלטים מארצות קשות אוכלות יושביהן. ישנם עשרות מיליוני כאלו בעולם , ולא לפתחנו פתרונם. בשום שכל, יימצאו דרכים תרבותיות ומכבדות. לא ציד אדם לאור היום ולעין המצלמות, כי שר זה או אחר זקוק לתודעת עשיה ציבורית. לא התעמרות, זהירות מיוחדת לחלשים, נשים וילדים. פעילות מורכבת ולוואי שנעמוד בה בכבוד הראוי.
ש"ש,
שי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
shailavi59@gmail.com