עשבים שוטים, חלק ב'

לפני 20 שנה בדיוק, טולטלה הציונות הדתית טלטלה עזה.

רצח רבין בוצע בידי אחד מבניו של המגזר.

 נכון, יגאל עמיר לא צמח בליבה הרוחנית או ההתיישבותית, אך דווקא ככזה , בדומה לחוזרים בתשובה שהולכים לאקסטרים,להשפעתו מרבנים קיצוניים לא היו כל מנגנוני איזון ובקרה.

המגזר סער.

בחלקו בוצע בדק בית מוסרי אידיאולוגי שהוביל, בין השאר, ליצירת סגמנט חדש ברצף הציוני דתי. הזרם החדש פנה עורף להתבדלות וקרא לחיבור עמוק ויסודי עם הרוב החילוני בישראל, בלי לטשטש את אמות המידה  הדתיות והמוסריות של מסורת ישראל. 

חלק אחר במגזר, עבר מהכחשה לכעס על כל מי ש"לא מאיתנו". הייתה כמובן התנגדות רחבה לפעולות קיצוניות כרצח ראש ממשלה. הרוצח ומרעיו כונו עשבים שוטים שפעלו מתוך מצוקה כנה ואמיתית אך תורתם השתבשה. 

ההינתקות מגוש קטיף החריפה את תנועת הגושים על הרצף. חזון ההתיישבות בנוסח "בתחילה קמעא קמעא (גבעה פה גבעה שם) ואחר כך מנצנצת ובאה" הועמד בסימן שאלה גדול.

אמירות של בכירי רבני ההתיישבות ערב ההינתקות (או הגירוש , הבדלי מונחים שמבטאים אידיאולוגיה) בנוסח של "היה לא תהיה" יצרו  בקרב רבים מבני הנוער והצעירים משבר רוחני ואמוני. בשוליים, הלכה והתגברה ההשפעה החוץ ממסדית, האנארכיסטית, נוסח תורת המלך, תוך משיכת בני נוער וצעירים שחיפשו דרך חדשה.

הנהגת ההתיישבות, ברובה המוחלט, מורכבת מאנשים רציניים, רציונליים ובעיקר ממלכתיים.

הם רחוקים מאד מאנרכיזם הגבעות בתפיסתם האידיאולוגית אבל בחרו במודע לרכוב על הנמר במטרה "לעלות על הגבעות" , כמצוותו, הכוונתו של אריק שרון בשנות התשעים.

הנמר הזה ברח. בחסות אידיאולוגית של משיחי שקר הזויים הוא "סובב קנה" כלפי המנהיגות המאורגנת הנתפסת בעיניו כרפוסה וכנועה לשלטון הרוע.

בימים הקרובים, עם התבהרות פרשת הרצח בדומא, צפויה הציונות הדתית לעבור טלטלה נוספת, 20 שנים אחרי.

עוצמות השנאה והרוע (שתמונות חתונת הדמים הם רק הפרומו שלהם) והשתייכותם של חלק מהמעורבים למשפחות מוכרות ומובילות בהתיישבות יהדהדו בשבועות הבאים משבר שלישי ברצף, אולי הגדול בהם.

אמירות נוסח "עשבים שוטים" נשחקו כבר עד עפר. התכנסות זקני העיר לרגלי הנחל וקריאת "ידינו לא שפכו את הדם הזה" איננה אותנטית. הם חיו בקרבם, ידעו ונמנעו מלפעול.

התקשורת תוצף בפרשנים שינתחו את הרקע הסוציאלי, רוחני ונפשי של רוצחי דומא וחבריהם.

ראשי הציונות הדתית כבר יוצאים מגדרם ליצור חיץ ולהציג את הקבוצה ככת ש"איננה משלנו".

אז איפה הם צמחו? מי נתן להם לגיטימציה שקטה? מי לא הבין לאן זה מוביל?

האם תצליח הציונות הדתית לצאת מפרק ג' של המשבר עם הבנה חדשה? האם תהיה הפנמה שמדיניות ההתבדלות והאמונה העיוורת ש"עם ישראל יבין בסוף" מובילה לתהום?

התשובה טמונה ביכולותיה של הנהגה פוליטית ורוחנית איתנה ונחושה לשדר עמדה חד משמעית ונוקבת, נטולת פשרות, כנגד כל התארגנות המעודדת ותומכת בכתות המשיחיות העלולות להמיט עלינו אסון.