ארם צובא, 672 ק"מ

8 שעות ו- 17 דקות. 672 ק"מ.
יוצאים מת"א בכביש 6 , יוצאים במחלף עירון לכביש 65, מגיעים מצומת הסרגל לבית שאן דרך עמק חרוד.
בדרך עוברים במגידו ונזכרים ביאשיהו שדהר אל מותו מול חיל מצרים בתמימות או ביהירות.
עוברים בתל יזרעאל ונזכרים בהפיכת יהוא מול בית אחאב ובאיזבל המושלכת מהחלון.
עוברים בפתחו של גן העדן המדומיין בבית שאן וחוצים את הירדן, אותו ירדן הנחצה שוב ושוב ושוב, בגשר שייח חוסיין.
ממשיכים לארביד שעל סף המדבר ומשם למפרק. במפרק עולים על M5 , כביש 6 הסורי, דרך מהירה צפונה.
חוצים את דמשק מדרום לצפון ברשת מנהרות וגשרים , חולפים על חומס וחמה ומגיעים לחלב. ארם צובא.
פתחו של הגיהנום הלא מדומיין.
672 ק"מ, 8 שעות ו- 17 דקות.
מבוכנוולד לציריך - 600 ק"מ, 6 שעות בכביש מהיר היום, 8 שעות ו- 17 דקות ב- 1945 כשמישהו היה יכול להציל מישהו ולא היה שם.
ואנחנו? והעולם? כותרות על המינויים של טראמפ והסקנדלים של ממלכת נתניהו. 
ובבכות ילדיהם בצל גרדומים את חמתנו איננו משמיעים.


כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
בבכות ילדינו בצל גרדומים 
את חמת העולם לא שמענו. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
מנורבגים, מצ'כים, מבריטים. 

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים, 
ילדים יהודים, ילדים חכמים, 
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים 
הם קוראים רק לאם: אל תביטי. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים. 

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם, 
איך שורות ארוכות הונחנו. 
חיילים ותיקים וידועים לשם, 
רק קטנים בקומה אנחנו. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
בבכות ילדינו בצל גרדומים 
את חמת העולם לא שמענו.

אלתרמן, הטור השביעי, 1943

תקווה לשנה חצבית

מחזור השנים מפגיש אותנו עם ראש השנה לעתים בתחילת ספטמבר, בשלהי הקיץ ולעתים , כמו השנה, בתחילת הסתיו.

השדות בעמק כבר צבועים בחום כהה של חריש, האדמה הסבלנית ממתינה לגשם הראשון.

הזיתים בשיא בשלותם. מסיק הירוקים למאכל כבר בעיצומו. זיתי השמן עסוקים בחילופי צבעם לסגול ושחור, מתמלאים בשמן גלילי חריף וחזק למסיק שיתחיל בתחילת חשוון.

ומסביב, בשיפולי השדות, קבוצות קבוצות של חצבים. עמודי פריחה לבנים, סדור פרחים המוני המעטר בלבן את כניסת החג.

יש להם אסטרטגיה חזקה, לחצבים.

פריחה בשלהי העונה היבשה. כשהכל סביב קמל וכמה לגשם, לחרקים אין ברירה והם מתבייתים על פרחי החצב כמוצאי שלל רב.

 בידול. עוד דרך יצירתית לבלוט בסביבה תחרותית.

אבל יש שם עוד משהו, בחצביות הזו.

 התמדה.

. היכולת הזו לבקוע כל פעם מחדש בלי קשר לתנאי הסביבה המשתנים

החצב מעטר את מבואת חגי תשרי העוטים הרהורים וכובד ראש ומדגיש את סופיותה של העמלנות הסיזיפית, זו שקמלה מול חייו של בצל אחד, התקוע לו בעומק של מטר, מגיח כל שנה להזדקרות גבעולית המפנה אלינו מבט קצר, מהורהר, וממשיך הלאה.

מביט לאחור לשנה של עשייה, של אתגרים, הצלחות, מעידות, קימה מהירה, ניעור אבק, ממשיכים.

 צופה קדימה לשנה של תקווה למימוש חלומות ותפילה לעמידה באתגרים שעוד נכונו במישור האישי הקטן שלנו ובמישור הרחב של מדינה המתמודדת עם שנות שיבה.

אני מתחיל את תשע"ז בפרק חדש בחיי, כשותף בקרן איתן העוסקת בהגשמת חלומות של צמיחה לתעשייה הישראלית הנפלאה ומחפשת לה אסטרטגיות "חצביות" שיאפשרו לה לצמוח כל פעם מחדש.

שנה טובה,

שי 

לילה חשוך בחודש אב

לילה של תחילת אב. החשיכה כבדה, צלליות הרכסים נבלעות ותחושת המרחק אובדת.

הטור ארוך, מדרון אחורי לפני רכס רמים.

הלוחמים בשפצורים אחרונים. מאירים בפנס על מפה, משננים מילות דיווח.

מבקש מי'  לגשת לטנק של בניה. כח לא אורגני, עדיין לא מחבר פנים לשמות. לוודא שהכל ברור לו.

שיחות חטופות לטלפונים הניידים טרם איסופם, זהו, יוצאים.

עלטה, רק קול רינת הנשק. הסיור מוביל, העיניים נשואות לרכס ראב א תלתין. לחשושי מלות דווח.

שש שעות אחרי, המזרח מחוויר לדריכות של אי וודאות.

אין מציאות כזו בעולם. אנשים שלפני שבוע חיו איש בעולמו מתקבצים באחת והופכים לכח מקצועי רב עצמה אך בעיקר מחויב.

"כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים".

השבוע שאחרי לווה בתחושה שלפיקוד הבכיר אין ממש מושג לאן מתקדמים מכאן.

תנועות קטנות, סיורים, שיפור עמדות אך ללא כיוון ברור.

יומיים לפני הסוף שועטים לסלוקי למה שנראה כמהלומה אופרטיבית שנעלמה טרם החלה.

לילה של אמצע אב. ירח מלא. אורות משגב עם נוצצים ממול. חוזרים הביתה בתנועה רגלית ארוכה אבל חסרים תשעה מלבד החמישה עשר שנפלו בשטח הכינוס בכפר גלעדי.

עשר שנים אחרי.

למרות תחושת חוסר המיקוד והיעדר האסטרטגיה שלוותה את המלחמה ההיא , במבחן התוצאה, השקט חזר לצפון ונשאר שם לתקופה הארוכה ביותר מאז התבססות הארגונים הפלשתיניים בלבנון בסוף שנות השישים.

מול תחושת הגימגום וחוסר התכליתיות שאפפה את צה"ל של 2006, נצרבה בשכונה שסביבנו תודעה ברורה של מדינה מגיבה ולוקחת שליטה. למרות ההישגים הקרקעיים הדלים, הפגיעות האסטרטגיות במשגרי הפאג'ר ארוכי הטווח ובמפקדות רובע דחיה בבירות הביאו לצריבה תודעתית ברורה של מחירים.

פני האיומים השתנו כליל בעשר השנים האחרונות. המוקד עבר לארגונים על פני מדינות ולמתווה אופרטיבי של תמרון בעצימות נמוכה. השתלטות מהירה על שטחי מפתח, פעילות של כוחות מיוחדים, שימוש באש מדויקת מפלטפורמות מגוונות.

צה"ל נערך היטב למציאות החדשה ואולי אף ישכיל להתאים את מידותיו ואופיו שעדיין עוטות שכבות לא רלוונטיות רבות.

אבל אנחנו נשארנו עדיין בלילה החשוך ההוא של תחילת חודש אב, ראב א- תלתין.

אסטרטגיה קיצית של צלפים ומייקל פורטר

כמו לחצב בסתיו, גם לצלף יש אסטרטגיית שיווק והפצה יצירתית.

הוא בורח מפריחת ההמונים החורפית, פרחי ה- Commodities העשבוניים, אלו שחיים על גשמי החורף ושורדים הודות לחורף הישראלי הנוח. נראה אותם יום אחד ביולי.

הצלף הולך על בידול קיצוני, פריחה  מרהיבה באמצע הקיץ. הכל מסביב יבש וקמל ובצידי דרכים, בקרקעות דלות, צץ לו ופורח הצלף במלוא הדרו.

לחרקים המאביקים אין אלטרנטיבה. לקוחות שבויים. והם עטים על הצוף הקורא למרחוק ומאביקים את הפרח.

אז איך הוא עושה את זה? הצלף פורח בלילה וקמל עד הצהריים כחום היום. התאמה מושלמת.

אז הצלחנו בתחכום ובערמה להגיע למוצר, לפרי הצלף, "אביונות" בשפת התלמוד. אבל מכאן עד להפצה, מטרת העל של הצמח והשלב הקריטי להבטחת הישרדותו הדרך מורכבת וארוכה. 

צבעם האדמדם של פירות הצלף, מושך ומזמין לקטוף. כבר בימי קדם נהגו ללקט את פירות הצלף ולכבוש אותם. (ראו קישור למתכון בסוף).

אבל אז, איבדנו את יכולת הפצת הזרעים.

אז הצלף הלך על פיתוח מקורי. קוצים מעוקלים וחזקים שאין סיכוי לבעל חיים סביר לחדור אותם בשלום מגנים וסוככים על הפרי. מי בכל זאת מסוגל להגיע אליו? ציפורים שמרחפות מעליו ומנקרות את הצלף במקורן וכך, מפיצות את הזרעים לכל עבר.

Win Win.

אז נכון, אפשר לחפור בספרים של מייקל פורטר ולדון בבידול אסטרטגי, מחסומי ניידות ומוצרים תחליפיים ואפשר לטייל בטבע ולהבין איך יוצרים יתרון תחרותי מנצח. הרבה יותר מעניין.

לחץ כאן למתכון לכבישת צלפים

ש"ש,

שי

נולדת לקיץ, לתכלת העזה, לים. ילד של סיוון. אויר פתוח, חופש ואופק פרוש. ברוך הבא, ילד.

מתרחק והולך

מתוך דברים שאמרתי ביום השלושים ללכתו של אבא מאתנו.

טולק גדל בפרשוב ובקרקוב בזהות עצמית ברורה של בן למשפחה רבנית מובילה בעולם היהודי. אדמו"רים מכאן, רבנים ומנהיגים משם היו בני בית בילדות המאושרת. הכוונון האוטומטי של נוסח התפילה, הניגונים וההווי חסידי ניטע שם בשנות השלושים והיה חזק מכל ניסיון לכווננו מחדש.

טולק נקרע מהבית החם והוטל באחת לעולם זר ומנוכר רחוק שנות אור מהווייתו וזהותו, מאלץ אותו לאמץ במהירות זהות חדשה דרכה יצליח לשרוד. טולק הופך לנער עצמאי, בוגר, המיטיב לנווט בשבילים זרים הרי סכנות.

טולק חווה את איימי המלחמה הקשים ביותר  (זה המינוח שאבא השתמש בו, לא "השואה")  והגיע לארץ ישראל כנפתולי, פותח דף חדש בחייו, מביט קדימה, נחוש, החלטי, יוזם.

אבא לא נתן לטראומה לעצור את חייו. כילדים, הכרנו היטב את סיפור המסגרת של המלחמה ההיא אך הפרטים שבתוך המסגרת שתקו. מדי פעם, עלה פרט כזה או אחר, אך באופן די עקבי, הטראומה נארזה היטב בקיטבג ההוא ואופסנה במרתפי התודעה, עד התאונה בניו יורק בתחילת 1990, בה נפרץ הכול.

אבא הסתגר ימים ארוכים בחדר העבודה שבמרתף הבית, וכתב ללא הפסקה. מרתף השואה קראנו לחדר הזה בהומור השחור המשפחתי, כשמדי פעם מגיח פרק נוסף המותיר אותנו נדהמים.

חודשים ספורים קודם, בקיץ 90',נסענו עם אבא ואמא לסיור ראשון בפולין שזה עתה נעורה מכבלי הקומוניזם. בקרנו בבלוק 23 באושוויץ, במפעל הורטנציה בפיוטרקוב ובטרבלינקה.

אבא כהרגלו, TOUR GUIDE  מחונן. מנווט בדייקנות מנקודה לנקודה בעולם שלפני עידן ה GPS. ענייני, מפרט, שולט ברגשות. עד טרבלינקה. כאן, הבחנו לראשונה בסדק בשריון, כשאבא מתרחק מאתנו ומתיישב על אחת מאבני הזיכרון, מליט את ידיו וממרר בבכי.

מהנקודה הזו הוא נפתח בהדרגה ,הקדיש שעות ארוכות לחקר ולליקוט פרטים אך דאג לאפסן את הכל בתיקיות מסודרות פיזית ובארכיב הצפנת הזיכרונות.

האם הוא היה פוסט טראומטי? האם אישיותו העניינית, ממוקדת השליטה, המעשית, הממעטת מאד להפגין רגשות היא תוצאה של פוסט טראומה? אמא חושבת שכן, ומעידה את שנותיו האחרונות של אבא בהן ההגנות נפרמו לאיטן והזיכרונות הציפו אותו תכופות ונטלו ממנו את שלוותו. אבל ייתכן שלא. אולי הוא ניחן בכוח נפשי עצום שעזר לו לבודד את הטראומה, ולפי התיאוריה של ויקטור פרנקל, למצוא משמעות חדשה לחייו, משמעות שתמלא את החסר ותשמש עוגן יציב מול הזיכרון.

כשנפתולי החליט לקחת אחריות על חייו וללכת קדימה, היה עליו להסדיר את יחסיו המורכבים עם הקב"ה.

על יחס ניצולי השואה לקב"ה נכתב רבות. לאבא היה את הסגנון שלו. לא תיאולוגי, התנהגותי.

אבא מתאר בספרו את מפגשו עם האדמו"ר מגור, האמרי אמת (שנמלט מורשה ב1940 , נפטר בזמן מלחמת השחרור ונקבר בחצר הישיבה ליד מחנה יהודה) סמוך להגעתו ארצה ב 1945 ועם הרב ישראל אלתר מגור, הבית ישראל, בנו של ה "אמרי אמת" , האדמו"ר הבא.

"יצאתי בעקבותיו לרחוב, פנינו ימינה ועוד פעם ימינה ונכנסנו לרחוב יוסף בן מתיתיהו. הרחוב היה שומם מתנועה ושנינו הלכנו שותקים במרכזו לכיוון מתקני הצבא הבריטי במחנה שנלר. מדי פעם עצר רבי ישראל ונשם נשימה עמוקה, נעץ בי מבט חודר ובלי לומר מלה המשיך בהליכתו, כשאני מצמיד את צעדי לקצב הליכתו.

לפחות עשר פעמים עברנו לאורכו של הרחוב הלוך וחזור עד שהוא עצר ובתנועת פתע הישיר אלי את מבטו. ראית את העשן עולה מהארובה? ירה בי בחטף. נדהמתי מהתקפת הפתע והשתהיתי להשיב. הוא האיץ את קצב צעידתו ושוב עצר. במו עיניך ראית את השריפה? שאל שוב. תשובותיי כנראה לא הניחו את דעתו והפעם תפס בצווארון חולצתי, טלטל אותי קצת ושאל: ואת הקדוש ברוך הוא ראית שם לידך?

בחמש בבוקר כבר חדר אור מלא דרך החלון הפתוח. נטלתי את ידי בקערה וקמתי להתלבש. עודי יושב על המיטה הגיע רבי ישראל מחדרו עם מגבת לבנה כרוכה סביב צווארו.

המקווה קרוב מאד לכאן, אם תרצה תמצא אותי שם, הודיע לי ברמז ברור על ציפיותיו ממני. במקום ללכת למקווה עליתי לבית המדרש, שהיה עדיין ריק מאדם. התיישבתי ליד אחד השולחנות שספרים רבים נערמו עליו. פתחתי את הכרך הראשון שהיה מונח לפני. הייתה זו מסכת ביצה. כחמש שנים עברו מאז פתחתי דף גמרא והנה חזרו אלי ברצף שורות התלמוד עם פירושי רש"י והתוספות בשוליים, כאילו יצאתי זה עתה מהכיתה בה למדתי את הפרק ביצה שנולדה ביום טוב"

ההכרה במציאות הרע וההתמודדות אתו טמונה בבסיס שורשה של האמונה.

מייסדי וגדולי האומה אינם מתוארים כמצדיקי ה' אלא כמוכיחיו ומבקריו.

משה רבנו פונה לקב"ה רגע לפני השחתת עדת קורח: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

ירמיהו שואל את שאלת הנצח: מדוע דרך רשעים צלחה?

בבבלי מתואר משה רבנו חוזה את הריגתו של ר' עקיבא בין עשרת הרוגי המלכות , פונה לקב"ה ומתריס: זו תורה וזו שכרה?

האם אבא עסק בניסיון למצוא סיבה ? אני זוכר אותו מזדעזע למשמע הסבר, כביכול אמוני, הקושר את מאורעות השואה לחטא ההשכלה שפשתה בעם היהודי בתחילת המאה. קונקרטיות סיבתית כמו תלות במתווכים בין האדם לאלוקיו נתפסה בעיני אבא כעבודת ה' במדרגה נמוכה מאד. עבודת אלילים כפשוטה הוא כינה את תופעת הבאבות, הקמיעות והלחשים. חפירה במניעיו של הקב"ה לא הייתה רלוונטית עבורו והוא דבק בפרקטיקה היומיומית הפשוטה כדרך חיים של המשכיות שאסור לו לנתקה.

להבנתי, אבא בחר, אולי בלא מודע, בגישה הרמב"מיסטית המרחיקה מאד את קשר הסיבה-תוצאה שבין אדם לאלוקיו ומכוונת פנימה, לנפש האדם , את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם נוכחות הרוע.

החיבור האישי נפשי למבנה החזותי של דף הגמרא בישיבת שפת אמת ב 45' , לחות בעיניים למראה קבוצת זאטוטים חסידיים בפלנל משובץ ופאות או למשמע ניגון חסידי שאהב, היוו יותר מכל את החיבור לקב"ה דרך החיים עצמם. הוא נשאר תמיד, א- סקווינער אייניקעל.

יהודה עמיחי, בן גילו של אבא, שגדל כנער דתי, כמו הכיר היטב את אבא ואת נפשו הביע אותו כך:

גם לתפילת יחיד צריכים שנים:

תמיד אחד שמתנועע

והשני שלא נע הוא האלהים

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו

זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע

כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

יפי הבלורית והתואר

מה באמת תרם התחקיר של אילנה דיין על גנדי?

האיש, שוכן עפר כבר 15 שנים, לא מועמד בשלב זה, לשום משרה ציבורית שמחייבת טוהר מידות.

מי שנקרא בשם רחבעם, שם לא סטנדרטי בעליל בשנת 1926 גדל בסביבה עברית פועלית והתחנך בגימנסיה רחביה, היה סוג של ארכיטיפ לדור יפי הבלורית והתואר, מגש הכסף. הגנה, פלמ"ח, צה"ל.

ב- 25 השנים שבין 1948 ל- 1973 מוקדה כל ההוויה הישראלית בשרידותה של המדינה השברירית במרחב עוין ומאיים. כל היתר - כלכלה, חברה, חינוך פעל בצל המאמץ הביטחוני האדיר.

מי שנשא בעול הביטחון הפך לאייקון לאומי.

דיין, אלון, רבין , וויצמן, טליק, שרון, מוטי הוד, דדו. בר לב וכו' היו אליטה חברתית ושלטונית כל יכולה.

כילדים, ליקטנו קלפי איסוף עם תמונות המצביאים בפוזות מרשימות והדבקנו אותן בקפידה באלבום הניצחון של מלחמת ששת הימים.

וחלקם של הגנרלים אמנם החל להאמין שהם כאלה.

דיין שדד עתיקות וגנדי כנראה אימץ מנהגים מאפיוזיים . כולם ידעו ושתקו .

מדינת ישראל הצעירה הייתה זקוקה ככל הנראה למנהיגות צבאית, צברית, רחבעמית, בוטה, שחצנית אבל עם המון ביטחון עצמי כדי להתקיים ולעמוד בפרץ.

ייתכן שמנהיגות גלותית, רפויה וצדקנית, אשכול, שרת, גולדה, היתה בולמת את הישגי צה"ל. אולי למקום אליו הגענו היינו זקוקים לסוסי פרא דוהרים ולא לפרשים מלכותיים.

והיה לזה מחיר נורא – מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים החזירה את יפי הבלורית לפרופורציית הענווה והצניעות הנדרשים.

מנקודה זו ואילך העם מאס באליליו, חשף את עלילותיהם והתיישר סביב מנהיגות פשוטה בגובה העיניים. זהו בדיוק קו השבר של מהפך 1977.

אז מה באמת תרם התחקיר של אילנה דיין?

להזכיר לנבחרי הציבור, השכם והערב, ששום מעשה נלוז לא ניתן למחיקה ושעת החשבון תמיד תגיע.

שלמדנו, אני מקווה, להסיר מנבחרי הציבור או אלו שרוצים להיות כאלה את מסכות הראווה הביטחוניות, התורניות, הכלכליות ולחפש היטב את הדמות האמיתית המסתתרת מאחור.

נחפש ערכיות, מוסריות, אנושיות, מנהיגות אמת.

בין סמוטריץ' לבהלול

רון, בן 37 , איש מערכות מידע בחברה מסחרית, תואר ראשון, לימור, אשתו, מורה ביסודי, שני ילדים, עושה מילואים, מנוי הוט.

"צ'מע, מה אני יגיד לך, לא נעים ככה להגיד, אבל אני חושב שהסמוטריץ' הזה צודק.

תראה, הוא קצת מתלהב מדי, כמו שאומרים, אבל בינינו? תכל'ס? שכנים שכנים, אבל זה לא אומר שאנחנו ביחד על כל דבר. בכל זאת, כל אחד והמנהגים שלו והמנטליות וכל זה.

גיסתי ילדה לא מזמן, הלכנו לבקר אותה. לא תגיד בבית החולים האנגלי בנצרת. דווקא בכפר סבא.

שומע? כמו בסחנה רק בלי מנגל. לדעתי, 90% מהיולדות מעדיפות שכנה יהודייה בחדר, אבל לא צריך לצעוק את זה. לא צריך ככה בבלגן עם חוקים וכל זה, רק בקטנה שכל אחד יישאר במקום שלו. לא ככה?"

וואליד, רופא פה ולסת בבית חולים במרכז הארץ, אשתו, יסמין, מנהלת חשבונות, שלשה ילדים, עושה תורניות אין קץ, מנוי יס.

"האמת? לא יודע מה נכנסו ככה בבהלול. דווקא הוא מהיותר ממלכתיים ומחוברים לישראלים. לא רק מהספורט. הוא, כל החיים שלו עם ישראלים. ערבי לייט יעני.

אז מה הוא אמר? שהוא נגד רוצחים של אזרחים אבל מי שפוגע בחיילים יכול להיחשב לוחם חופש.

ברור שזה מקפיץ לישראלים את הפיוזים. אבל בינינו, אם ננקה את הסיפור האישי ונביט על זה מבחוץ, המורדים באסד הם מחבלים או לוחמי חופש? הכל תלוי בעיני המתבונן, לא?

הוא טעה, בהלול, בטח טעה, עשה המון בלגן. להגיד משפט כזה ברדיו ועוד חבר כנסת במחנה הציוני? כן, כן, ציוני. אבל באמת, מה שהוא אומר, אני מאמין שרוב הערבים הישראלים הכאילו נורמטיביים חושבים. כן, בעיה, צריך להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה."

ואנחנו מנסים לסדר את הראש בתוך הבלגן המוטרף הזה.

לא לתת לסחף התודעתי והקל כל כך לאימוץ להשתלט עלינו.

לאחוז ביד איתנה בחרב התמידית ולהישאר בני אדם ערכיים ומוסריים. להפנים חשיבה והתנהגות מורכבת. אין ולא יהיה כאן שחור ולבן.

ישראל, ערב פסח תשע"ו. גל הפיגועים במגמת דעיכה, לפחות כך מקוים.

נשיא אחד בכלא, ראש ממשלה אחד בכלא, שני ראשי מפלגות נחקרים במשטרה.

הסל לחג אצל רמי לוי הכי משתלם. עובדים עלינו בתווי קניה. צה"ל חזק מתמיד, התוצר בירידה.

האח הגדול, מסטר שף. אחד אלוקינו, שבשמים ובארץ.

ש"ש,

שי

סביב תופי הטם טם

תכל'ס, נקי זה לא נראה.
עדויות המ"פ, החיילים שמסביב, התיעוד הבעייתי.
אבל בסוף, מדובר בדיני נפשות ובלוחם קרבי שפעל בסביבת פעילות לחימה לא פשוטה.
מערכת התחקור הצבאית טובה ונקייה ותוצאות החקירה יהיו ללא משוא פנים ורצון לרצות מישהו.
האיגרת שהוציא הרמטכ"ל, מכובדת ונוגעת בערכי הלוחמה ללא כחל וסרק.
"הפעלת כח ממוקד מדוד ושקול כדי לעמוד במשימתנו ולהיות נאמנים לערכינו".

לחימה היא אירוע מורכב בו הלוחם נדרש לאגרסיביות מתפרצת ולמיקוד מלא במטרתו תוך כדי רגישות של 360 מעלות לסובב אותו.
לוחמים מכל הצבאות, בכל הזמנים, נטו בסערת הקרב , לאבד ולו גם לזמן קצר את האיזון העדין בין עצימות הקרב קהת החושים לערך הפשוט והבסיסי של  חיי אדם ואמפטיה לבן אנוש.

זהו מבחנו האמיתי של כל לוחם ובוודאי של לוחם ישראלי המשרת מטרה מוסרית עליונה של הגנת העם היהודי מפני חורשי רעתו.
התחקיר הראשוני העלה חשד סביר לבצוע וידוא הריגה ללא חשש מסיכון מבצעי. זו הייתה עילת המעצר.

הלוחם שנעצר יזכה למשפט צדק והגנה הולמת המתייחסת למכלול הנסיבות של האירוע, אישיות ומבצעיות כאחד.
בכך עלינו להיות סמוכים ובטוחים.

ההתייצבות האוטומטית של גורמים שונים לצדו של הלוחם, סימנה, יותר מכל, אובדן דרך מצדם של פוליטיקאים שזיהו הזדמנות פז לריכוז אוסף מתלהמים סביב תופי הטם טם השבטיים של מגזר כזה או אחר.

קריאות "הוא זכאי" מעורבות ב"מוות לערבים" שייכות לתרבויות אספסוף נחשלות. לא לנו.
טוב עשו ראשי צה"ל בתגובתם החד משמעית וקריאתם לחידוד ערכי היסוד של מוסר הלחימה הישראלי.
ערכיות ומוסר אינם מבטאים חולשה ו"חנוניות". הם מבטאים בטחון בדרך ועצמה פנימית.

דב ארליך, סבא של מאיר דגן

דב ארליך נרצח, עטוף בטליתו, בגטו לוקוב שבפולין ב- 5 לאוקטובר 1942 במהלך פינוי הגטו להשמדה בטרבלינקה.
דב ארליך הוא סבו של מאיר דגן שהלך לעולמו אתמול.
תמונת הסב הכורע אל מותו מול המרצחים היתה תלויה בלשכת ראש המוסד במדינת ישראל.
באותו שבוע מר של אוקטובר 1942 נשלחו גם סבי ובנו הצעיר, יחד עם 20,000 מבני קהילתם לאותו היעד.
מאיר דגן תלה את תמונת סבו כשהבין שזהו האירוע המכונן של חייו שלו.
מדינת ישראל קמה לא על מנת להפריח שממות אלא בראש וראשונה להבטיח שלעולם לא יומתו דב ארליכים בשל השתיכותם לעם היהודי.
אם נגרד את קליפות כובע הטמבל, מימיית האלומיניום, המסעות במדבר וריצת האלונקות, נגיע, בקלות מפתיעה, לתמונה הנראטיבית של דב ארליך.
הפוסט טראומה של הדור השני מחלחלת גם לשלישי כ- DNA נרכש.
מציאות של רצח יהודים בשל היותם יהודים בחוצות מדינת ישראל, 75 שנים אחרי טרבלינקה מעוררת שוב צ'אקרות מאיר דגניות. אינסטינקט מיידי של לעולם לא עוד.
בשנותיו האחרונות הביע דגן דאגה מהיעדר מנהיגות איתנה לעם היהודי בארצו.
האויבים מסביב הם נתון שיתקיים לאורך זמן, לובש ופושט צורה, ניערך לקראתו ונוכל לו. אך לכך נדרשת מנהיגות יציבה , בעלת חזון וחכמת חיים שתדע לנווט בתבונה יצירתית בתוך המרחב הכאוטי בו אנו חיים.
השכלנו לבנות חקלאות ותעשייה מהמפוארות בעולם, מצבה הכלכלי של ישראל יציב, מערכות הביטחון איתנות, אך המנהיגות נתפסת עדיין כאופורטוניסטית, מגמגמת ובודאי כלא מובילה. דונאלד טראמפיות עם נגיעות חומוס.
זהו האתגר המרכזי לדור הבא.

ש"ש,
שי

929- רחבעם - דור ראשון בונה דור שלישי הורס

דור ראשון בונה דור שלישי הורס

רחבעם צמח באוויר פסגות, הכי רחוק שיש מהעם שבשדות. ארמונות שיש וזהב, עבדים, סוסים, וויסקי תוצרת חוץ, ערוץ החיים הטובים.

העם שבתחילת הדרך אוכל, שותה ושמח, מממן את החגיגות ומשום מה, לא מרוצה. עולם כמנהגו נוהג. התקוממויות כנגד שלטון יהיו לעולם מושתתות על מצע של פער תרבותי וערכי, עם טריגר שמצית את האש באחת. כך מול הפלשתים בתקופת השופטים, כך במרד הגדול ובמרד בר כוכבא מול הרומים וכך במהפכה הצרפתית.

עוצמת המרד מאופיינת ביחס ראשון לפער ולניכור. "אם אין לחם, תאכלו עוגות". כשהמסים דורסניים, לא מידתיים. כשעם שפרנסתו תלויה במשקעי החורף, נאנק תחת קשייו, רואה את בני המלוכה יוצאים לגיחות הימורים במטוס הפרטי, המרידה היא רק שאלה של תזמון.

בתיאור עסקים משפחתיים קיימת קלישאה לפיה דור ראשון בונה, דור שני שומר ודור שלישי הורס. שלמה קיבל מן המוכן את ממלכת דוד הרחבה והפך אותה לאימפריה מרשימה. רחבעם בן הדור השלישי, הרס אותה באחת ובמהירות.

הייתה לרחבעם הזדמנות פז לקבל את עצת הזקנים, להקל את העול ולהיות שוב מלך של העם. אבל רחבעם, שמעולם לא היה שם, חזר לנערים, ל- boys club, שיותר מכל ביקשו לשמר את השכבה הנהנתנית ומימונה השוטף.

לממלכת בית דוד היה פוטנציאל לבסס אימפריה אזורית בת מאות שנים. הסיפור הסתיים בתום 40 שנים. על שוטים ועקרבים.

היסוד הנפשי

מה מביא נערה בת שבע עשרה או ילד בן חמש עשרה לקחת סכין ולנעוץ אותה במישהו זר לו?

מתחקור אירועי החודשים האחרונים של אינתיפאדת הילדים נראה שברוב הפעמים הפעולה היא ספונטנית, לא מתוכננת הרבה מראש והיא תמיד תוצאה של הסתה נקודתית. כלי תקשורת, אימאם במסגד, שיחת חברים בה מעלים על נס שהיד גיבור שכולם רוצים להידמות לו.

ההסתה הנקודתית היא טריגר המונח על תשתית עמוקה יותר, חברתית, מוסרית, המאפשרת בעיקרה לגיטימציה לפעולה הנתפסת כשליחות הירואית ולא כרצח שפל.

במחצית השנייה של המאה ה- 11 איימו הסלג'וקים המוסלמים על האימפריה הביזנטית ונטלו ממנה פיסות שליטה רחבות. במקביל, התרחב הנתק בין הנצרות המזרחית שנשלטה מביזנטיון לבין המערבית שנשלטה מרומא.

האפיפיור אורבנוס השביעי ביקש לסייע לביזנטיון במלחמתה נגד הכופרים הסלג'וקים ובכך לנסות ולאחות את הקרע ואולי אף להשליט את הגמונית הנצרות המערבית על המזרחית.

ב- 27 בנובמבר 1095 קרא אורבנוס לעמי אירופה לסייע לביזנטיון ולשחרר בתוך כך את המקומות הקדושים בארץ הקודש.

באותה תקופה, כתוצר של השיטה הפאודלית הסתובבו באירופה עשרות אלפי בני אצולה, אבירים ללא קרקע ונכסים שעל מנת להתקיים שלחו ידם בשוד וביזה.

אבירים אלו בתוספת עשרות אלפי אריסים עניים ללא זכויות היוו את המרכיב האנושי של מסע הצלב הראשון. רקע של תסכול כלכלי חברתי עמוק המתחבר להצתת רגש דתי להצלת ארץ הקודש הביא את אותם אנשים לצאת למסע לא מאורגן אבל משולהב מזרחה.

אותו המון עבר בדרכו דרך קהילות יהודיות בעמק הריין וערך בהם טבח נורא בו נחרבו קהילות שלמות. גזרות תתנ"ו. תפילת אב הרחמים הנאמרת בכל שבת חוברה על רקע הפרעות האלו.

"ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה" . טראומה לאומית.

האספסוף הגרמני ברובו ראה את עצמו כשליח האל (בגרסתו הנוצרית). לא פחות.

שנת 1929 אופיינה כשנה בה חלה האצה בשגשוג הכלכלי במגזר היהודי בארץ ישראל. תנופת בניה, תעשיה, מפעלי חינוך ותרבות. הציבור הערבי ברובו לא נהנה מהצמיחה והיה מפולג במאבקים פנימיים בין המופתי חוסייני למשפחות האצולה השולטות.

המאבק סביב זכויות התפילה בכותל הגיעה לשיאו בתשעה באב תרפ"ט. הרחוב הערבי הוסת כי כוונת היהודים להשתלט על הר הבית ומכאן התגלגלו הדברים במהירות לפרעות תרפ"ט שבוצעו ע"י המון מוסת הראה את עצמו, שוב, כשליח האל, בגרסתו המוסלמית.

קהילת חברון הגדולה נפגעה קשות ונעזבה, עשרות קהילות יהודיות קטנות בתוך ערים ערביות (בית שאן, ג'נין, עזה ועוד) נעזבו.

השמדת יהדות אירופה במלחמת העולם השניה התאפשרה לנוכח שנאה עזה שצמחה על קרקע של תסכול חברתי כלכלי עמוק בגרמניה של בין מלחמות העולם והסתה מתמשכת וממוקדת כלפי מחוללי הסבל והשפל הכלכלי – היהודים.

הגרמנים, האוקראינים, הליטאים , הצרפתים וההולנדים, אלו שטבחו ואלו שסייעו ראו את עצמם כשליחים של כח גדול והירואי לייסד עולם במלכות ארית.

אלפי מוסלמים מצטרפים לדאעש מתוך תסכול חברתי כלכלי מחד והסתה פרועה מאידך המחברת בין המערב הכובש והכופר לבין ציווי האל להשלטת האיסלאם בעולם.

כך, לאורך אלפי שנים, מוצא מי שרוצה את הדרך לחבר בין מצע תשתיתי של תסכול חברתי כלכלי לטריגר דתי, לאומי או משולב שתוצאותיו הם פרעות ופוגרומים.

זה קורה באפריקה, בדרום אמריקה, בסוריה, תורכיה ובמרכז אירופה. אין הבדל במהות אם כי הצביעות התקשורתית תכנה את מלחמת ההוטו והטוטסי באפריקה כטבח בין שבטי , את טבח בוסנים בידי הסרבים רצח עם ואת רציחות האזרחים הישראלים בידי פלשתינים משולהבים כמלחמת חופש.

הסיפור הוא אותו סיפור. תשתית של תסכול כלכלי וחברתי המוצתת לפעולה באמצעות טריגר דתי לאומי.

ילדים ונערים פלשתינים חיים בתחושת אין מוצא אישית ומוסתים דתית השכם והערב. מכאן, הדרך קצרה לקחת סכין מהמטבח ולצאת לשטח.

האינתיפאדה הזו איננה מאורגנת כקודמותיה, אך מונעת מהבערה מכוונת ומתוזמנת של מנגנוני שלטון, פעילים מוסלמים וכן, גם חברי כנסת ישראל.

בהיעדר פתרון נכון וריאלי בטווח הזמן הקרוב, נדרש לטפל בסימפטום באמצעות הבנת חומרי הבעירה המזינים אותו.

הסתה דתית לאומית בדור  ה- Z, בני שנות העשרה והעשרים המוקדמות חורגת ממסגדי יום שישי.

היא בכל מקום ומופצת במהירות ברשתות החברתיות. הבנת הרשתות, זיהוי מוקדי ההשפעה ומובילי הדעה, אבחון התכנים מאיצי הפעילות יאפשרו לפעול נגדית באותם כלים ממש.

בניית כח של מפיצי תוכן יצירתיים שיפנה באמצעות הפלטפורמות הקיימות לנוער הפלשתיני עשוי ליצור גל נגדי להסתה, להדגיש את ערמתה ובעיקר לייצר חלופה ערכית שונה.

נוער מושפע מטרנדים הכוללים מרכיבי מוסיקה, זהות חברתית, שייכות, מותגים ורצון לחיים.

הצפת פלטפורמות התקשורת הפונות לנוער הפלשתיני בתכנים מתוחכמים שיצרו סדר יום חילופי לאג'נדת המוות הנוכחית עשויה, בהדרגה, לשכך את הגל הנוכחי.

 ואולי, אולי, אולי, ליצור בסיס לדור חדש, שואף חיים שירצה לצאת מנראטיב מסכנות העד ולבסס בהמשך הדרך הארוכה הזו חיים של שכנות טובה וצמיחה אישית.

אדונירם, לך על זה, יהיה שוס - מלכים א' פרק ו' - 929

אדונירם? בא, בא רגע. מה המצב אחי? אני שומע שהגבייה דופקת היטב והקופה מלאה. בא, תציץ בתמונות האלו. זאת, קיבלתי ממלכת שבא. אבל באמת התמונה מהודו, הרימו שם מקדש מטורף, הכל עץ וציפויי זהב. הפסל של זה עם הישיבה מזרחית לא חשוב.

ביבי, יש לך הזדמנות, לך על זה

שעור מס' 2 במיקרו כלכלה: ביקוש והיצע.

הביקוש הגבוה למגורים הוא סביב מרכז הארץ : גדרה – חדרה – ירושלים. נגישות למוקדי תעסוקה , שירותים ובילוי. אוקי. ברור.

אלא מה? ההיצע במרכז קטן יחסית. צווארי בקבוק תכנוניים ומנהליים משחררים קרקעות לבנייה בקצב איטי שאינו מדביק את פערי הביקוש.

התוצאה צפויה. ביקוש גבוה מול היצע קשיח מקפיץ את מחירי הדירות למעלה.

דירה סטנדרטית במרכז  עולה 400-500 אלף $ , פי שלש וארבע ממחיר תקני של כ- 1,300 $ למ"ר כולל רווח קבלני נאות בבניה רוויה.

בכלכלה, כמו בכלכלה, המגמה גולשת לשולי המרכז  ו"מקשיחה" את עקומת הביקוש. בעברית פשוטה – אנשים מוכנים לשלם 300 אלף $ לדירת 120 מ"ר ברמלה או בחריש.

אז ברור שגם במיקרו וגם במקרו יש לטפל בצד ההיצע. הביקוש ידוע וקשיח יחסית, 40-50 אלף יח"ד לשנה.

הכלי המרכזי אותו נוקטת הממשלה הוא מחירי דיור למשתכן. הפרויקטים מבוצעים בכל הארץ, גם במרכז וכנראה שאכן יצליחו להוריד במשהו את הלחץ.

הבעיה המסתמנת שהדירות המוצעות בפרוייקטים הללו קטנות יחסית ומכוונות לפלח השוק הנמוך יותר, בעיקר משפחות צעירות מאד עם 1-2 ילדים.

משפחות חסרות דיור גדולות יותר המחפשות איכות דיור נאותה יתקשו למצוא פתרון בפרויקטים האלו.

בהקשר הדיור, המדינה מפספסת שוב הזדמנות יחידאית של פעם בחמישים שנה לחיזוק הפריפריה ופיזור האוכלוסייה.

בתחילת שנות ה- 90 , בגל העלייה הגדול מרוסיה, המציא אריק שרון את הול"ל , ועדה לתכנון לבניה שיצרה הליך תכנוני קצר לבניית עשרות אלפי יח"ד בפריפריה תוך הכפלה של נצרת עילית, כרמיאל, יוקנעם, קריית גת, באר שבע ועוד. התכנון לווה בבנייה ציבורית של משרד השיכון כולל תשתיות ברמה גבוהה. הערים בפריפריה התחזקו מאד באוכלוסייה איכותית שיזמה והשתלבה בתעסוקה מתקדמת בפריפריה. התעשייה  בפריפריה נשענת לא מעט על עולי שנות התשעים שהשתלבו במרחב חברתית ותעסוקתית.

מדינת ישראל משקיעה בעשור האחרון סכומים אדירים בהנגשה תחבורתית של הפריפריה למרכז באמצעות כבישים מהירים ותחבורה מסילתית.

ההנגשה אכן מקצרת את היוממות למרכז אך כדי לממש אותה כבסיס לצמיחה יש לטפל במרכיב המרכזי, הדיור.

בפריפריה מאות קבוצים , מושבים ויישובים קהילתיים שבתכנון מהיר ונכון יכולים להוסיף כ- 300 משפחות ליישוב , לפתח במהירות שכונות צמודות קרקע לאוכלוסייה איכותית המחפשת חיי קהילה , חינוך ותעסוקה נגישה. כדי לעשות את זה צריך לחשוב פתוח מחוץ לקופסא. למשל:

·                מתן הנחה משמעותית במס חברות ל- 10 שנים לתעשיות בפריפריה שתמשוך יזמים ומשקיעים לאזור ותיצור ביקוש לעובדים.

·                מתן הנחה משמעותית ממס  הכנסה ל- 7-10 שנים למשפחות יוצאי צבא חסרות דיור שרוכשות ומתגוררות בפריפריה (מכפיל שירותים ותעסוקה גבוה לכל משק בית)

·                מעורבות ומימון המדינה בתכנון מהיר של שכונות קהילתיות והרחבות ביישובים , הליך מהיר תוך שמירה על איכות הסביבה והמרקם הכפרי.

·                שחרור קרקעות לבניה צמודת קרקע חצי רוויה (דו וארבע משפחתי) במחיר של עד 150 אש"ח ליחידה . מה יש למדינה להרוויח מסחר מקרקעין וחסימת הצריכה והצמיחה?

·                סבסוד בעלות הקרקע ליזמים לבניה להשכרה לסטודנטים וזוגות צעירים

·                הכרה בעלות מעונות יום כהוצאה מוכרת לצורך מס, תעודד יציאת שני בני זוג לעבודה ותגביר תפוקות ותוצר

·                ביטול מס שווי רכב בפריפריה. רכב בפריפריה הנעדרת פתרונות תחבורה זמינים הוא הכרח שאסור למסות אותו.

·                ועוד

·                ועוד.

·        אבל בעיקר ליזום , לחשוב ולהזיז קדימה.

תוצאה רצויה?

 100,000 יח"ד בפריפריה עד 2020 , עלות של עד 800,000 ₪ ליחידה של 120 מ"ר

150,000 מקומות עבודה בתעשיות מתקדמות ע"י עידוד מעבר חברות טכנולוגיה לפריפריה (מסים, מענקים, תשתיות).

המהלך יאיץ את פיזור האוכלוסיה, צמיחת הפריפריה והורדת לחץ הביקושים במרכז תוך החזרת המדינה לשפיות נדל"נית וצמיחה כלכלית מואצת.

הי, מישהו?