חפש בבלוג זה

4 בספטמבר 2014

אסטרטגיה של גישה עקיפה: Take 2


ניו יורק, לפנות בוקר. השעון הביולוגי מתקתק את הזמן הישראלי שלו.
ב CNN דנים אינסוף פרשנים מעונבים על ISIS והקיצוניות המוסלמית לאן. הם זקוקים לטריגר של עריפת ראשים כדי להבין את מה שאצלנו מציאות יומיומית.
עם סיומו של הסיבוב האחרון, נזכרתי במה שכתבתי בסיבוב הקודם, עמוד ענן, בסתיו 2012. 
אז הנה זה, שוב:
מהלך הפתיחה של עמוד האש סלל את הדרך לעמוד הענן , הבלתי נראה, הממוסך, המתעתע.
מלחמות המאה העשרים ואחת אינן מוכרעות בהכרח בהישגים קרקעיים או בשחיקת היריב.
טכנולוגיות המאה הזו מהוות פלטפורמה אידאלית לאסטרטגית הגישה העקיפה אותה התווה לידל הארט בתום מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שאפיונה העקרוני הוא חיכוך רב עצמה, רב נפגעים, בין שני גורמים שינתה את פניה ויוצרת חיכוך מסוג אחר , תודעתי בעיקרו. במצב כזה לכוחות גרילה ישנו יתרון גמישות והפתעה שנעדר מכוחות סדירים.
כבר דובר רבות על חוסר האיזון בין צה"ל לבין כנופיות טרור הפועלות בתוך אוכלוסיה במעטה של לוחמי חופש אך בפועל מפעילות אמל"ח איכותי ומתקדם עם מערכות פיקוד ושליטה כשל צבא סדיר.
פגיעה אנושה בבית ספר בסג'עיה או שייח עג'לון תפקיע את יתרון המהלומה הראשונית ותזרז את החתירה ל- SETTLEMENT מהיר ככל האפשר עם מקסימום הישגים. אלו החוקים. התמרון היבשתי מהותי ליצירת לחץ ממשי , שליטה במרחבי השיגור ומניעת חופש תנועה. אבל, גרף ההישגים יורד בתלילות מדהימה בציר הזמן ועומק הכניסה. 
כולם יודעים את זה ובהיעדר קסמים, המבחן הוא אורך הנשימה, האזרחי בעיקרו.
אני לא משוכנע שלמבצע יש EXIT STRTEGY ברור. הפחתת הירי על הדרום היא מטרה חלשה מדי, הפסקה מוחלטת נראית כקשה להשגה. זה ייגמר איפשהו באמצע עם סוג של ערובה מצרית ששוויה לא היסטרי.
כן, השכונה לא משתפרת. האי הקטן שלנו ממשיך להיות מוקף באוסף מרשים של מופרעים במגוון רחב של סטיות.
ישראל מובילה בצמיחה באירופה , מובילה במס' היזמויות ביחס לאוכלוסיה לוקחת מבניה את שנותיהם היפות לשרות צבאי וכשהם משתחררים , שחוקים משהו, היא דורשת מהם לשלם על זה. שכר לימוד גבוה לאוניברסיטה, דיור שאינו בר השגה ומה לא. גם אנחנו פיתחנו סוג של מופרעות בשכונה הזו. מה, רק להם מותר?

ש"ש, שי

סדנא דארעא. כמו החצבים בכביש 6 שיודעים לבקוע בכל שלהי קיץ מחדש כאילו אין מחר. 
גם לחצבים אסטרטגייה של גישה עקיפה.
כן, מתסכל.

20 ביוני 2014

הניתפקח?

אי יציבות היא המושג היציב ביותר במזרח התיכון.
אי יציבות איננה ביטוי לשינוי המהווה פעולה נדרשת לכל גוף אורגני באשר הוא.
אי יציבות היא תוצאה של כוחות מנוגדים הפועלים כל הזמן זה כנגד זה ומערערים את השאיפה הטבעית לסדר והרמוניה.
הכוחות הפועלים במזרח התיכון מונעים מדחפים דתיים קמאיים, שבטיים, שנוצרו אי שם במחצית האלף הראשון ומקורם הוא מאבקי שלטון וכח בין הטוענים לכתר ההנהגה באיסלאם.
עם הזמן, הזרמים האלו מיסדו את עצמם במונחים לאומיים וטריטוריאליים שדוכאו במשך מאות שנים בידי אימפריות חזקות או בידי הנהגה טוטאליטרית שלא אפשרה להם להתפרץ.
האביב/חורף/סתיו ערבי הצית מחדש את הכוחות האלו והציף על פני הקרקע את הזרמים התת קרקעיים שתמיד רחשו שם.
זו תמונת העולם בסוריה, בעיראק, בלבנון, במצרים, באיראן וגם כאן, אצלנו.
לחמאס הסוני יש אג'נדה דתית ברורה בנוסח האחים המוסלמים. זרמי אל קעידה והג'יהאד האסלאמי לקחו את האג'נדה הזו הלאה למימוש יותר אגרסיבי. לתנועות השיעיות, חיזבאללה , איראן, חלק מעיראק באזורנו, יש אג'נדה שונה לגמרי. הכאוס הערבי היה ונשאר מלחמת הכל בכל על שליטה פנימית.
היהודים היו ונשארו אויב משותף שמצדיק שתוף פעולה נקודתי בין אויבים, נטע זר כופרני בים האיסלאם. ההתנגדות לישות הציונית היא פרמננטית וחלק בלתי נפרד מתמונת אי היציבות הקבועה.
זו המציאות שלנו וכדאי מאד שנפנים אותה ונכיר אותה לעומק.
מדובר בסיפור של דורות רבים, מאות שנים.
תמונות הזוועה מסוריה ועיראק מבהירות מה קורה למי שמרפה לרגע.
אייל, גלעד ונפתלי הם חוליה אחת בשרשרת ארוכה הרחוקה מלהסתיים.
חוליה חשובה שעשויה להוות ציר מרכזי בגיבוש התקשורת הא- סימטרית בשכונה.
תגובה חד משמעית, חזקה, חסרת פשרות לכל מי שקורא, גם מילולית ורעיונית לפעולה כלשהי נגד מדינת ישראל ויהדות העולם. אפס סובלנות, אי מידתיות (למעט פגיעה פיזית בלא מעורבים).
כששבטי עם ישראל נדדו במדבר , סחופי חום וצמא, מתעמתים עם שבטים עוינים אחרים , כל פגיעה בלכידות הבינשבטית היתה עלולה להיות הרת אסון להמשך קיום העם.
התגובה הקיצונית , השמדה טוטאלית של אופוזיציה שלטונית, לכאורה לגיטימית, המונהגת ע"י קורח ומנהיגי ציבור "אנשי שם" הייתה לכאורה "לא מידתית", אך האפקטיבית ביותר לסיטואציה הרגישה והנפיצה בה היה נתון עם ישראל בנדודיו.

בשורות טובות, ש"ש,

שי

30 במאי 2014

ירושלים ומצ'ו פיצ'ו

הפוטנציאל של שומרון היה גדול בהרבה מזה של יבוס.
שומרון התמקמה במרכז ציר גב ההר על תל מסופוטמי קלאסי ורחב. מקור מים רציני, שטח נוח לעיבוד חקלאי. דבש.

יבוס התמקמה על תל שלוחה צר וקשה גישה. מקור מים קשה להגנה בשיפוליו. בגבול המדבר, מיעוט שטחים חקלאיים.
לפי אדם זרטל חוקר התקופה, דוד המלך ידע היטב מה הוא עושה.
הוא חיפש בידול ומיצוב מחדש לשושלת הנהגה לדורות. דוד התבסס על שלשה מרכיבי יסוד:
·        שבט יהודה
·        בית דוד
·        המקדש
ביצוע שינוי תפיסתי הנהגתי, ריכוז כח וביסוס מדיני וכלכלי מחייב אסטרטגיה מקיפה המחברת את כל גורמי השלטון וההשפעה ביד אחת.
יש חברות/עמים שהצליחו בכך לתקופות ארוכות יותר או ארוכות פחות.
הנבטים בדרום הנגב, המונגולים במרכז אסיה, האינקה במרכז אמריקה ועוד כהנה.
ירושלים של בית דוד הצליחה בגדול והגדירה את עצמה כמרכזו הרוחני של הדתות הגדולות בעולם.
ירושלים סוחבת על גבה אלפי שנים של מאבקי שליטה בלתי פוסקים בין עמים ודתות.
ירושלים היא גם הפוטנציאל הגדול לאיזון והורדת מתח בין דתי באזור ובעולם כולו.
הדתות נלחמות על קיומן.
דומה שבמאה ה-21 הזיקה היא לאומית תרבותית הרבה יותר מדתית.
הדתות פונות לקטבים. הקצנה ובידוד מחד, פתיחות והרחבת הרצף מאידך.
המוטו שמתפשט והולך מוביל לדת גלובלית העוסקת בתיקון עולם ובהעצמה רוחנית של בני האנוש בניואנסים שונים.
 האמת שלי היא האמת שלי אבל אני מכבד מאד את שלך.
אולי זה האתגר האמיתי של ירושלים? להיפתח, להיות של כולם , להיות אבן שואבת לרב קיום בין דתי ובין תרבותי?
נשמע קצת אוטופי, נאיבי. בוודאי מול הווה רווי סיכונים ויצרי שנאה.
אבל לירושלים, יש את הפוטנציאל הזה. הוא כבר שם.

אם לא נחלום, לא נגיע.


23 במאי 2014

אני אתה והמלחמה הבאה

בן מחזור, בני גנץ. אוגוסט 7'. (77...) איש ראוי לכל הדעות.
אני עדיין מתחכך בצה"ל מזה 36 שנים ובצמתים בהם נפגשתי בגנץ חוויתי תקווה למשהו שונה, רענן, מזיז.
אז אולי זה גדול גם עליו? אולי השינוי הרדיקלי אותו נדרש צה"ל לבצע גדול גם עלינו?
פרשת במדבר פותחת עם בדיקת מצבת כח האדם של עם ישראל. הפסוקים מונים בפירוט כמעט טרחני את הסד"כ הרלוונטי לעם נודד במדבר, חשוף לשבטים עוינים. כל יוצא צבא. מבן 20 שנה ומעלה.
ולא שכל בן עשרים שנה ומעלה היה חייל. הוא פשוט היה בגיל הבוגר ומתאים להימנות על קבוצת לוחמים שבטיים שנקראים אד הוק לפתרון סכסוך מקומי עם עמלקי כזה או עמוני אחר. קצת קשתות, קצת רוגטקות. חרבות לפלס"ר. עם ידית עץ מדוגמת. סוג של מילואימניקים לא מאד מיומנים. גם השבטים העוינים היו מצוידים באמל"ח ובניסיון דומים כך שזה בסוף הסתדר איכשהו. עובדה.
תפיסת סד"כ כח האדם של צה"ל לא השתנתה זה 66 שנה. צבא העם מבן 18 ומעלה המגובה בחיילי מילואים שמשלשים את הסד"כ בתוך 3 יממות מקריאה.
התפיסה הזו הייתה נכונה כנראה לשעתה, לסביבה האסטרטגית של שנות השבעים, אולי של תחילת שנות השמונים. עם קטן, מלא סגולה ומוקף מכל עבריו בצבאות גדולים מבוססי חי"ר ושריון העלולים לשטוף את האי המבודד בתוך שעות. מלחמת יום הכיפורים חיזקה מאד את התחושה ודרבנה את צה"ל להיערך טוב יותר, למלחמה הקודמת, הלא רלוונטית יותר.
מאז , זירת האיומים וההתייחסות השתנתה לחלוטין. שני העימותים הצבאיים המשמעותיים האחרונים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה היו מוגבלות מאד בגזרתן, בעומקן ועסקו בעימות מול כוחות סדירים למחצה, הנחותים בהרבה מצה"ל כמותית ואיכותית. עימות לא סימטרי כהגדרת צה"ל.
הסד"כ הגדול שהושקע בעימותים האלו, אוגדות שיריון כבדות וחטיבות חי"ר ממוכנות וחצי כבדות, כולל מערך מילואים עצום בגודלו, חשף דווקא את הסרבול ואת אי התאמת הכלים והמערכות לאיום הרלוונטי. וכבר נשברו קולמוסים הרבה על הסוגיה הזו ומי אני וכו'.
ולא שהגענו לאיזושהי נחלה או מנוחה. השכונה נשארה אותה שכונה כשחלק מהבריונים בה עדכנו את צורתם. חלקם נחלשו מאד (סוריה) וחלקם ייצר אתגרים אסטרטגיים על ידי הצטיידות במסות גדולות של חימוש רקטי המאיים ישירות על העומק הישראלי ללא צורך בעימות חזיתי ישיר (חיזבאללה). המצרים, בציוד מערבי חדיש טרם הצטרפו להסתדרות הציונית.
צה"ל, בדרכו הכבדה, נערך במגוון פתרונות להתמודדות האי סימטרית שסביבנו. גידול מתמיד בעוצבות החי"ר, צמצום הטנקים ושילובם במתארים שונים מהמקובל ובעיקר דגשים על האויר ועוצמות הירי מנגד.
הכיוון שצה"ל בחר לצעוד בו מדגיש מקצועיות גבוהה ביותר בהפעלת אמל"ח מתוחכם, מודיעין, אש, מערכות תומכות. הכשרת לוחמים אורכת חודשים ארוכים ועד שהם צוברים את המיומנות הראויה הם כבר על סף שחרור. בדומה לצבאות אחרים שכבר הפנימו את השינוי, צה"ל חייב לבצע שינוי ומהר.
על הצבא לפעול כצבא מקצועי המגיס לשורותיו לוחמים ברמה גבוהה ולתקופות ממושכות יחסית. עדיין יתאפשר שירות קצר של 3-4 שנים ליחידות בהן דרישת ההתמקצעות נמוכה יותר, אך ליבת הסד"כ תהיה מקצועית ותשרת תקופות ארוכות יותר משמעותית.
גזרת שירות החובה מאלצת את צה"ל לתחזק אלפי חיילים וחיילות מיותרים המסתובבים בבסיסים באפס מעשה. עליהם נבנתה מערכת שלמה של ת"ש, לוגיסטיקה ומנהלה שמיועדת לשרת את חוסר המעש בחוסר תוחלת. כל מי שמסתובב חמש דקות בכל בסיס צבאי נוכח בתופעה במו עיניו.
לנגדים ולקצינים המופקדים על אלפי המשוטטים יש קביעות, פנסיה , רכב ותנאי שכר מפליגים.
כ- 60% מהלוחמים לא מסיימים את שירותם ככאלו ומבלים לפחות שנה בתפקידי סרק.
ולא הזכרנו את ההוצאות האדירות שצה"ל אוחז בהן ללא הצדקה ממשית, גלי צה"ל, למשל.
ההחלטה לפגוע באימון המילואים , אותם מעטים שבאמת יידרשו למערכה ביום פקודה ואי אימונם פוגע קשות ביכולתם המבצעית תמוהה ומעלה סימני שאלה קשים כלפי ארגון שככל הנראה בחר לשמור על שומניו ולהמשיך במגמת ההתנוונות הארוכה שלו.
בני גנץ ובוגי, עם אישיות כנה וישרה ועם אג'נדה אישית צנועה, מסוגלים להתחיל את השינוי הנדרש.
אם רק ירצו.