הקיפוח העדתי הובא למנוחות

בפרספקטיבה של שנים, מסע הלוויה של הרב עובדיה יוסף היה גם מסע הלוויה של הבידול העדתי במדינת ישראל. אני מסתכן בקביעה שרובו המוחלט של ציבור המלווים העצום והבלתי נתפס נמנה על הסגמנט המזרחי, לאו דווקא הש"סי  או הלמדני. עמך ישראל שראו ברב עובדיה מנהיג אותנטי ואב רוחני.

בב' חשוון תשע"ד החל עידן חדש בשיח העדתי בישראל.

תנועות וזרמים, כיצורים אורגניים המשתנים ללא הרף, חייבים להמציא מחדש את ה- DNA  האידיאולוגי שלהם כדי לשרוד ולהשפיע.

פועלי ציון – מפא"י – אחדות העבודה ונגזרותיהם הוקמו כתנועות מהפכניות סוציאליסטיות החותרות לשינוי תרבותי חברתי עמוק באמצעות הפלטפורמה הציונית – לאומית של עם מתחדש בארצו.

הזרם הזה נטש זה מכבר את מצעו הקדום והפך למשכנה של האליטה החברתית הישנה והממוסדת, רחוקה מאד מעברה ומחזונה החברתי והעממי. הכי קרוב לתנועת שמרנים שבעה ומתבדלת.

תנועת החרות – גח"ל – ליכוד ונגזרותיה הוקמה ופעלה למען אג'נדה לאומית ימנית משולבת בהשקפת עולם ליברלית ואנטי סוציאליסטית. דווקא היא התבססה כביתם הפוליטי של שכבות העובדים שנמלטו מביתם הטבעי אך המתנשא והמתרחק מהעם שבשדות. הציבור המזרחי שחש אפליה חברתית ותעסוקתית מצד תנועת העבודה מצא בליכוד בית חם, הערכה וזקיפת קומה למסורתו ולשורשיו.
השיתוף הגובר של הציבור המזרחי בליכוד של שנות השבעים הקהה את תחושות הקיפוח העדתי אך לא נתן להן מענה שלם. המנהיגות הפוליטית והחברתית נותרה, בגדול, אשכנזית כשהייתה.

ש"ס צמחה על מצע התסכול ותחושת האין מוצא של הציבור המזרחי. בחברה החרדית , בן תורה ספרדי סווג כסוג ב' או ג' , לרוב לא השתלב בישיבות המובילות ואין מה לדבר על קשרי נישואין עם בן או בת למשפחה ממוצא אשכנזי, אלא אם כן מדובר בחוזרים בתשובה או בעלי פגם כזה או אחר.

מייסדי ש"ס, חבורה צעירה ושאפתנית שצמחה בבתים ספרדיים שורשיים אך מעורים בסביבתם החברתית ברחבה והמגוונת, קלטו את הפוטנציאל והחליטו שהם מפסיקים להיות חלקי חילוף באגודת ישראל או ביהדות התורה.

הרב עובדיה יוסף היה הדמות האופטימלית להוות את האייקון המרכזי בתהליך. גדול בתורה ללא עוררין, מקובל על רוב שכבות הציבור המזרחי (עם כיסי התנגדות קלים בזרם הפסיקה הצפון אפריקאי) ובעיקר – כזה שחווה על בשרו את תסכול השלטת הממסד האשכנזי על כלל המערכת השלטונית, הרבנית והתורנית בישראל.

מבחינת הרב עובדיה יוסף הקמת ש"ס הייתה מהלך השחרור והמיצוב מחדש של הציבור המזרחי כציבור גדול, מוביל, עם אג'נדה תרבותית וחברתית משלו. קהל היעד לא היה הציבור הדתי אלא הציבור המזרחי הרחב, המסורתי בעוגניו התרבותיים אך ביום יום חי באורח חיים חילוני לגמרי.

עבר דור, וישראל של 2013 איננה זו של שנות השבעים. החברה הישראלית הולכת ומתמזגת בקצב שלה, במאפיינים שלה , טובים יותר וטובים פחות. יותר ויותר בעלי רקע אשכנזי חילוני מאמצים יחס חיובי למסורת בסגנון המזרחי המכבד אם כי לא מקיים בדבקות תרי"ג מצוות, השפה, המוסיקה, האוכל, היחסים הבינאישיים מתמזגים למשהו חדש, ישראלי המנסה לערבב את הטוב מכל דבר, רב תרבותיות שבמידה ותיקח בעיקר את הטוב מכל אחד – תייצר אולי משהו חזק ומחבר.

שילוב של "וואלה" ו"נו , שוין".

נראה שתפקידה של ש"ס כמובילת השינוי החברתי מגזרי תם. התנועה הפכה למפלגה ממוסדת העוסקת בהישרדות תקציבית ומתן מענה ג'ובים ראוי כדי להבטיח את עתיד עסקניה.

הציבור המזרחי רואה את עצמו פחות ופחות מקופח ויותר ויותר ישראלי כמו כולם. נישואין בין ספרדים ואשכנזים הם מובנים מאליהם ולמשפחות יש רקע תרבותי זהה לחלוטין של מוסדות חינוך, תנועת נוער, צבא ולימודים גבוהים. אותה שפה, אותן העדפות ואותו אוכל (כמעט).

השסעים החברתיים בישראל ימשיכו להתקיים, כפי שהם מתקיימים בכל חברה אנושית בעולם אך גרעינם העדתי המובהק יוחלף בפרמטרים אחרים, ברובם קשורים לעמדות פתיחה כלכליות.

עם פטירתו של הרב עובדיה יוסף, העוגן הסמלי שציין את הבידול העדתי, תם כנראה גם העידן הזה.

זה לא יקרה מיד, בודאי שלא בחברה החרדית המתבדלת כאסטרטגיית הישרדות. אבל התהליך כבר שם בניצני תנועות השרשרת שיוקמו על חורבותיה של ש"ס אך ייטמעו במהרה בתנועות הגדולות יותר של הפוליטיקה הישראלית.

במבט היסטורי ארוך טווח ייזכר הרב עובדיה יוסף בשני פרמטרים. החזרת העטרה התורנית הלכתית ליושנה בדמות מפעליו התורניים ופסיקותיו ובהיותו הסמל האחרון של המגזר המזרחי שנעלם כמגזר נבדל במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת.