אי יציבות היא המושג היציב ביותר במזרח התיכון.
אי יציבות איננה ביטוי לשינוי המהווה פעולה נדרשת לכל גוף אורגני באשר
הוא.
אי יציבות היא תוצאה של כוחות מנוגדים הפועלים כל הזמן זה כנגד זה
ומערערים את השאיפה הטבעית לסדר והרמוניה.
הכוחות הפועלים במזרח התיכון מונעים מדחפים דתיים קמאיים, שבטיים,
שנוצרו אי שם במחצית האלף הראשון ומקורם הוא מאבקי שלטון וכח בין הטוענים לכתר
ההנהגה באיסלאם.
עם הזמן, הזרמים האלו מיסדו את עצמם במונחים לאומיים וטריטוריאליים
שדוכאו במשך מאות שנים בידי אימפריות חזקות או בידי הנהגה טוטאליטרית שלא אפשרה
להם להתפרץ.
האביב/חורף/סתיו ערבי הצית מחדש את הכוחות האלו והציף על פני הקרקע את
הזרמים התת קרקעיים שתמיד רחשו שם.
זו תמונת העולם בסוריה, בעיראק, בלבנון, במצרים, באיראן וגם כאן,
אצלנו.
לחמאס הסוני יש אג'נדה דתית ברורה בנוסח האחים המוסלמים. זרמי אל
קעידה והג'יהאד האסלאמי לקחו את האג'נדה הזו הלאה למימוש יותר אגרסיבי. לתנועות
השיעיות, חיזבאללה , איראן, חלק מעיראק באזורנו, יש אג'נדה שונה לגמרי. הכאוס
הערבי היה ונשאר מלחמת הכל בכל על שליטה פנימית.
היהודים היו ונשארו אויב משותף שמצדיק שתוף פעולה נקודתי בין אויבים,
נטע זר כופרני בים האיסלאם. ההתנגדות לישות הציונית היא פרמננטית וחלק בלתי נפרד
מתמונת אי היציבות הקבועה.
זו המציאות שלנו וכדאי מאד שנפנים אותה ונכיר אותה לעומק.
מדובר בסיפור של דורות רבים, מאות שנים.
תמונות הזוועה מסוריה ועיראק מבהירות מה קורה למי שמרפה לרגע.
אייל, גלעד ונפתלי הם חוליה אחת בשרשרת ארוכה הרחוקה מלהסתיים.
חוליה חשובה שעשויה להוות ציר מרכזי בגיבוש התקשורת הא- סימטרית
בשכונה.
תגובה חד משמעית, חזקה, חסרת פשרות לכל מי שקורא, גם מילולית ורעיונית
לפעולה כלשהי נגד מדינת ישראל ויהדות העולם. אפס סובלנות, אי מידתיות (למעט פגיעה
פיזית בלא מעורבים).
כששבטי עם ישראל נדדו במדבר , סחופי חום וצמא, מתעמתים עם שבטים
עוינים אחרים , כל פגיעה בלכידות הבינשבטית היתה עלולה להיות הרת אסון להמשך קיום
העם.
התגובה הקיצונית , השמדה טוטאלית של אופוזיציה שלטונית, לכאורה
לגיטימית, המונהגת ע"י קורח ומנהיגי ציבור "אנשי שם" הייתה לכאורה
"לא מידתית", אך האפקטיבית ביותר לסיטואציה הרגישה והנפיצה בה היה נתון
עם ישראל בנדודיו.
בשורות טובות, ש"ש,
שי
