היום ה- 11 באפריל. חג משפחתי. יום שחרורו של אבא ממחנה בוכנוולד.
התאריך העברי היה כ"ח בניסן אבל אבא מקפיד על ה- 11 באפריל וכך זה נשאר.
בלי צרמוניות גדולות. מרימים כוסית וודקה או וויסקי ושותים לחיים.
יום השואה עובר על אבא בהתכנסות פנימה. בלי דיבורים או עיבודים. בשתיקה.
כמה שכבות של הדחקה אדם צריך כדי לאפשר לבוקר להפציע ולשמש לערוב.
לפני שנתיים וחצי, בקיץ 2010 סיירנו עם אבא במחוזות ילדותו, סלובקיה ופולין. המסלול שתכנן התמקד בילדות המאושרת, המשפחתית, החופשות בהרי הטטרה, בקרקוב של לפני. ככה הוא רוצה לזכור את התקופה הזו , בניסיון נואש שהזיכרון הטוב ימחה את האחר. האם זהו גם ניסיונו של אפלפלד בספרו אבי ואמי? בריחה לזיכרון של נורמליות רחוקה וקצרה?
גם השנה, אבא ישב עד שעה מאוחרת בכורסת ה"ארצ'י בנקר" שלו וצפה בסרטי השחור הלבן מסיטי המבט האלו. לא רוצה לראות ולא לעזוב.
הגיל עושה את שלו. ההקשרים כבר לא תמיד ברורים עוד אבל הזיכרון מהטווח הארוך עוד שם, לא מרפה.
הרצף הסיפורי קטוע משהו, אך התמונות מבליחות כמו שיקופיות לא רצוניות. מסרבות לשקוע.
ככה , כנראה, נראית פוסט טראומה בת 70.
ואנחנו, הקרויים דור שני, שלא יכולנו שלא לספוג משהו מזה , מחפשים, איש בדרכו, את דרכי ההתמודדות הלא מסתיימות עם חוסר בטחון בסיסי במוחלטות הקיום שהכזיב, עם צורך להחזיק בחרב, עם ספקות.
וב- 11 באפריל השנה, בין חושך לאור, בקע לאבא אור נוסף שתמיד משמח ומחזק אותו. נינה חדשה. בת לרני ואלעד. אז, לחיים ,יהודים.
התאריך העברי היה כ"ח בניסן אבל אבא מקפיד על ה- 11 באפריל וכך זה נשאר.
בלי צרמוניות גדולות. מרימים כוסית וודקה או וויסקי ושותים לחיים.
יום השואה עובר על אבא בהתכנסות פנימה. בלי דיבורים או עיבודים. בשתיקה.
כמה שכבות של הדחקה אדם צריך כדי לאפשר לבוקר להפציע ולשמש לערוב.
לפני שנתיים וחצי, בקיץ 2010 סיירנו עם אבא במחוזות ילדותו, סלובקיה ופולין. המסלול שתכנן התמקד בילדות המאושרת, המשפחתית, החופשות בהרי הטטרה, בקרקוב של לפני. ככה הוא רוצה לזכור את התקופה הזו , בניסיון נואש שהזיכרון הטוב ימחה את האחר. האם זהו גם ניסיונו של אפלפלד בספרו אבי ואמי? בריחה לזיכרון של נורמליות רחוקה וקצרה?
גם השנה, אבא ישב עד שעה מאוחרת בכורסת ה"ארצ'י בנקר" שלו וצפה בסרטי השחור הלבן מסיטי המבט האלו. לא רוצה לראות ולא לעזוב.
הגיל עושה את שלו. ההקשרים כבר לא תמיד ברורים עוד אבל הזיכרון מהטווח הארוך עוד שם, לא מרפה.
הרצף הסיפורי קטוע משהו, אך התמונות מבליחות כמו שיקופיות לא רצוניות. מסרבות לשקוע.
ככה , כנראה, נראית פוסט טראומה בת 70.
ואנחנו, הקרויים דור שני, שלא יכולנו שלא לספוג משהו מזה , מחפשים, איש בדרכו, את דרכי ההתמודדות הלא מסתיימות עם חוסר בטחון בסיסי במוחלטות הקיום שהכזיב, עם צורך להחזיק בחרב, עם ספקות.
וב- 11 באפריל השנה, בין חושך לאור, בקע לאבא אור נוסף שתמיד משמח ומחזק אותו. נינה חדשה. בת לרני ואלעד. אז, לחיים ,יהודים.
שקע המזוזה בבית סבא רבא , יוזפינסקה 3 , קרקוב
