היינו בני 14-15. צעירים מדי מכדי ליטול חלק ממשי במלחמה ההיא,
מבוגרים דיינו כדי לחוות את אימתה.
האזעקה הזאת, משומקום, באמצע מנחה בישיבה. ר' אריה שמתעלם ומסמן
להמשיך.
מורים ובוגרים שמתחילים לצאת החוצה. מכוניות רוחשות ברחוב הפסגה של יום
כיפור. טרנזיסטור נפתח.
שמועות לוחשות. שבירת צום חפוזה ואיש איש לנפשו. המדינה
חשוכה, אין אוטובוסים.
מתגלגל בדרך לא דרך הביתה לרמת גן. מגיע לפנות בוקר לאווירת
כאוס לאומית. עומדים בצמתים עם מברשת וצבע כחול, צובעים פנסי מכוניות. מחלקים
דואר, מארגנים חבילות. ושומעים על האח של, הבן של, השכן של. פנים מוכרות. מהמגרש,
מהסניף, מבית הכנסת. לאחר פחות מארבע שנים התגייסנו לצבא שטרם עיכל את מוראות 73,
שעשה הכל כדי להחזיר את ביטחונו העצמי הפגוע.
אולי זה הסיפור של הדור שלנו, הדור
שאחרי. ניסיון עיקש, לעתים אכזרי, לחזור לזקיפות הקומה של לפני המלחמה. להראות
שלא יוכלו לנו, שנעמוד בכל מצב.
ארבעים שנים אחרי והמציאות לא מתרככת ולא הופכת למורכבת פחות. השכונה
משנה פנים, קשה יותר להבנה. יש רעים, רעים מאד ורעים במיוחד. אבל אנחנו כאן כדי
להישאר. לא להתעלם, לא לטייח, אבל לדעת שרק מי שנכשל, נפגע, יכול להשתקם ולעמוד
בכל משבר.
לו יהי של נעמי שמר נותרה בשבילי התפילה האלמותית של יום כיפור. כל כך
ישראלית. כואבת, מוכה אך מלאת תקווה וחלום.
מה קול ענות אני שומע , קול שופר וקול תופים
כל שנבקש לו יהי
לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי
כל שנבקש לו יהי.
גמר חתימה טובה.
