ניו יורק, לפנות בוקר. השעון הביולוגי מתקתק את הזמן הישראלי שלו.
ב CNN דנים אינסוף פרשנים מעונבים על ISIS והקיצוניות המוסלמית לאן. הם זקוקים לטריגר של עריפת ראשים כדי להבין את מה שאצלנו מציאות יומיומית.
עם סיומו של הסיבוב האחרון, נזכרתי במה שכתבתי בסיבוב הקודם, עמוד ענן, בסתיו 2012.
אז הנה זה, שוב:
מהלך הפתיחה של עמוד האש סלל את הדרך לעמוד הענן , הבלתי נראה, הממוסך, המתעתע.
מלחמות המאה העשרים ואחת אינן מוכרעות בהכרח בהישגים קרקעיים או בשחיקת היריב.
טכנולוגיות המאה הזו מהוות פלטפורמה אידאלית לאסטרטגית הגישה העקיפה אותה התווה לידל הארט בתום מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שאפיונה העקרוני הוא חיכוך רב עצמה, רב נפגעים, בין שני גורמים שינתה את פניה ויוצרת חיכוך מסוג אחר , תודעתי בעיקרו. במצב כזה לכוחות גרילה ישנו יתרון גמישות והפתעה שנעדר מכוחות סדירים.
כבר דובר רבות על חוסר האיזון בין צה"ל לבין כנופיות טרור הפועלות בתוך אוכלוסיה במעטה של לוחמי חופש אך בפועל מפעילות אמל"ח איכותי ומתקדם עם מערכות פיקוד ושליטה כשל צבא סדיר.
פגיעה אנושה בבית ספר בסג'עיה או שייח עג'לון תפקיע את יתרון המהלומה הראשונית ותזרז את החתירה ל- SETTLEMENT מהיר ככל האפשר עם מקסימום הישגים. אלו החוקים. התמרון היבשתי מהותי ליצירת לחץ ממשי , שליטה במרחבי השיגור ומניעת חופש תנועה. אבל, גרף ההישגים יורד בתלילות מדהימה בציר הזמן ועומק הכניסה.
כולם יודעים את זה ובהיעדר קסמים, המבחן הוא אורך הנשימה, האזרחי בעיקרו.
אני לא משוכנע שלמבצע יש EXIT STRTEGY ברור. הפחתת הירי על הדרום היא מטרה חלשה מדי, הפסקה מוחלטת נראית כקשה להשגה. זה ייגמר איפשהו באמצע עם סוג של ערובה מצרית ששוויה לא היסטרי.
כן, השכונה לא משתפרת. האי הקטן שלנו ממשיך להיות מוקף באוסף מרשים של מופרעים במגוון רחב של סטיות.
ישראל מובילה בצמיחה באירופה , מובילה במס' היזמויות ביחס לאוכלוסיה לוקחת מבניה את שנותיהם היפות לשרות צבאי וכשהם משתחררים , שחוקים משהו, היא דורשת מהם לשלם על זה. שכר לימוד גבוה לאוניברסיטה, דיור שאינו בר השגה ומה לא. גם אנחנו פיתחנו סוג של מופרעות בשכונה הזו. מה, רק להם מותר?
ש"ש, שי
סדנא דארעא. כמו החצבים בכביש 6 שיודעים לבקוע בכל שלהי קיץ מחדש כאילו אין מחר.
גם לחצבים אסטרטגייה של גישה עקיפה.
כן, מתסכל.
