די לכיבוש

הימים מתקצרים, הלילות כבר קרירים. ענבי היין נבצרו ועברו למיכלי התסיסה, הרימונים מקשטים את קערות החג והזיתים – אוגרים שמן ומצפים למסיק שיתחיל בתחילת החורף, כשצבעם יתחלף לסגול ושחור.

זיתי המאכל, נמסקים עכשיו, בין ראש השנה לסוכות, בעודם ירוקים, קשים ובוסריים משהו. איכות זיתי המאכל קשורה גם במרקם ה"פציח" שלהם. לא קשים מדי, לא רכים מדי.

הגליל מאופיין בעיקר בזן הסורי (צ"ל צורי – על שם מוצאו מהעיר צור שבלבנון). זיתים קטנים יחסית, מעולים להפליא כזיתי מאכל אך מרירותם הטבעית דורשת הכנה מוקפדת.

לא מאד מסובך – ומתגמל ביותר. אז קדימה.

המסיק

בגדול – חודש תשרי הוא חודש המסיק לזיתים ירוקים טרם החליפו צבע והשחירו.

מוסקים לאט, בנחת, בתנועות "חליבה" מלמעלה למטה, לתוך דלי או כל מיכל אחר.

כדאי למסוק בשעות הבוקר המוקדמות, כשהזיתים עדיין קרירים. זית חם מקבל מהר כתמי צבע כהים לאחר המסיק (מתחמצן) ולכן, את הזיתים הנמסקים יש לאחסן במקום קריר ומוצל.

בשעה נינוחה של מסיק תצברו 5-10 ק"ג זיתים. כמות יפה לכבישה.

הכנות לכבישה – שריה, שברים, שריה

כאמור, הזית הסורי הירוק נמסק בוסרי וקשה. ללא הכנות מוקדמות , הוצאת המרירות ממנו תארך זמן רב. הפגת המרירות מבוצעת בשלשה שלבים: שריה, שברים , שריה.

השרית הכנה

משרים את הזיתים במיכל מים, מניחים  ומחליפים את המים מדי בוקר במשך ששה ימים.

ההשריה במים סופגת את הפנופנולים ורכיבי הכלורופיל המרירים ללא פגיעה במרקם הקשה והמוצק של הזית.

שבירה

שבירת או ליתר דיוק, חריצת או פציעת הזית מיועדת להאיץ את יציאת החומרים המרירים הכלואים בתוך קליפת הזית. על השבירה להתבצע בעדינות יתרה כדי לא למעוך את הזית יתר על המידה ולשמור על מרקמו הקשה והפציח.

לשבירת הזית הרבה שיטות.

העמלן הסבלן, יחרוץ כל זית במרכזו בסכין חדה ויחזירה בקפדנות למיכל המים. שיטה מצוינת, שומרת היטב על מרקם הזית אבל טרחנית משהו.

ההייטקיסט העצבני, ייקח את מיכלי הזיתים שמסק , יעמיס על רכבו ויגיע השכם בבוקר לשוק בנצרת. שם, באזור דוכני הירקות, נמצאת מכונת שבירה ממונעת השוברת את הזיתים לחתיכות בעשרים שניות. אם יש למפעיל ולהייטקיסט סבלנות, ניתן לכוון את המכונה לקוטר הספציפי של הזיתים (די אחיד מעץ אחד מסוים) ולהגיע לשבירה עדינה יחסית עם מינימום ריסוק יתר.

הכובש הנורמטיבי , ייקח משטח עץ (דיקט עבה וכד'), יניח עליו חופן זיתים או שניים, על הזיתים יניח קרש עבה שעליו יכה בעדינות עם פטיש שניצלים או אבן. כדאי לבצע שבירת ניסיון על כמות קטנה כדי לאמוד ולכוון את עוצמת המכה. על הזיתים לצאת מעט מעוכים, עם פציעה קלה בדופן הקליפה אך בשום פנים לא מעוכים. התהליך פשוט וקצר יותר ממה שנדמה.

השריה שניה

את הזיתים השבורים משרים במיכל מים ומחליפים את המים מדי יום במשך שלשה ימים.

כבישה

הגענו לרגע האמת. הכבישה.

מטרת הכבישה היא לאטום את חדירת החמצן לזית ולעצור את תהליך הפירוק האורגני.

נפח התמיסה יהיה כליטר לק"ג. מוסיפים למיכל מים 7% מלח, 70 גרם לליטר. כדי שהמלח יימס היטב, כדאי לערבבו במים פושרים (לא חמים).

מערבבים את הזיתים עם שיני שום קלופות (5-6 לק"ג), פלפלים חריפים (2-3 לק"ג), קצת שמיר ומכינים פרוסות לימון חתוכות מ- 2 לימונים בינוניים , ומניחים אותן בצד.

את תערובת הזיתים השום והפלפלים מכניסים לתוך כלי זכוכית עם מכסה הנאטם הרמטית. את פרוסות הלימון נמקם בדופן הכלי כך שהוא ייראה מבחוץ וישדרג פלאים את הסצנה. ניצוק מלמעלה שמן זית בעובי של כס"מ לאטימה מלאה ולמניעת עובש. נאטום את הכלי.

בגדול זהו.

את הכלי נניח במקום מוצל וקריר. לאחר כששה שבועות נפתח לטעימה ראשונה. הזיתים יהיו אכילים וטעימים עם כי עדיין מרירים מעט. ככל שייארך הזמן – תפוג המרירות והטעם ישתבח.

המהדרין מוציאים כמות מדודה לצנצנות קטנות יותר (כ- 200 גרם) ומוסיפים תיבול כיד הדמיון.

בהצלחה!

היא תשגע אותנו קצת

שלהי דקייטא קשין מקייטא.

לא בטוח שבטמפרטורות, אבל ודאי בהרגשה. נמאס מהחום והכמיהה לריח הטוב של הגשם הראשון מתעצמת. ככה זה תמיד. הימים מתקצרים ושמי הערב המתקרר מתעבים בענני סתיו.

בסיפו של יום הרת עולם  תשג"ע העננים כבדים קצת, אפורים. תולים ארץ על בלי מה.

האי הקטן שלנו מבודד מתמיד. משוגעים מצפון, ממזרח ומדרום. וממערב – הים אותו הים.

הכלכלה העולמית לא משהו ונס ההישרדות שלנו מקרטע מול כלכלת בחירות מחזורית.

ובכל זאת, טובי העין מבחינים בענני הנוצה הקלים, המבקיעים את דרכם בזריזות אופטימית ומעטרים שמים שקופים שאחרי הגשם במשיכות מכחול לבנות.

שלשת רבעי הכוס שלנו מלאה. בדור המשך נפלא, בצבא חזק ואיכותי, בצמיחה כלכלית, בחינוך טוב, בטבע כובש. המקום הטוב בעולם לחיות בו, בני חורין וגאים.  בטח שיש עוד רבע למלא. אבל לכן אנחנו כאן. למלא ולהגדיש את הטוב שיש.

היא תשג"ע אותנו קצת השנה הזו אבל בסופה ימתין לנו שוב הסתיו בלובן הכותנה ואודם הרימונים.

דיר באלכום!

בסביבות מאה ועשרים פסוקים בפרשת כי תבוא מפרטים לפרטיהם את כל גווני הרוע והזוועות על פני האדמה המופנה כולו כלפי עם ישראל שנטש את אלהיו. עשרים פסוקי הסיום של הפרשה, פרק ל', מרככים קצת את המסר ומבטיחים Happy end  לעם שישוב בתשובה שלמה. יחס של 1:6 בין מאמץ השכנוע דרך הטלת אימה לבין זה המבטיח עתיד ורוד.

ואולי זו נפש האדם הזקוק להנעה מתוך כורח ויראה ויפעל מעט מדי, אם בכלל, ממניעים של הכרת הטוב?

כך או כך, המסר המסיים המשמעותי של משה לעם לפני מותו ברור מאד. דיר באלכום.

שמירה על נאמנות לאל אחד ומצוותיו לאורך זמן היא אתגר לא פשוט מאז ומעולם. פעם הפיתוי היה אלילות מוחשית מורידה גשמים ומביאה יבול, היום הפיתוי מתמצה בספקנות וטכנולוגיה חברתית כדרך חיים אלטרנטיבית. דת, כל דת, מתמודדת כל הזמן עם תחרות קיומית על מקומה מול דתות אחרות , מול זליגה קבועה , עולה ויורדת של מאוכזביה למחוזות אחרים, לא בהכרח טובים יותר.

אז איך מתמודדים? עידן ההשכלה ולאחריו עידן התקשורת הביאו איתם גל עצום שהוריד את החומות וטשטש גבולות בין עמים ואמונות. החברה החרדית הגיבה מאמצע המאה התשע עשרה בהתבדלות והגבהת החומה, כמעט בכל מחיר, כטקטיקה הבולמת חשיפה לעולם שבחוץ והיסחפות לחופים רחוקים. זה כבר עובד 150-180 שנה, במחיר כבד של ניוון תרבותי , כלכלי ואישי. בעידן התקשורת הפתוחה ושינוי מבנה התעסוקה והכלכלה, זה לא יחזיק מעמד זמן רב, וקריסת פירמידת החומות תשנה מהותית את פני החברה החרדית במחצית המאה הבאה.

לצידם, הסתופף סגמנט קטן של אורטודוקסיה מודרנית, פתוחה, משתלבת. שלוחות הרש"ר הירש מכאן, עובדי כפיים שומרי תורה משם, אקדמאים ברוח הרב סולובייצ'יק ועוד. קבוצות קטנות, אבל איכותיות. בישראל הקבוצה התמקדה בעיקרה סביב תנועת בני עקיבא שסימנה את עצמה כגשר של מעורבות, כזו המשלבת לכתחילה שמירת תורה ומצוות עם מעורבות מלאה בחיי המעשה. חינוך למורכבות כדרך חיים.

הסגמנט הקטן הזה החל להתבדל בשנות השבעים. יצא מהערים הגדולות והתקבץ ביהודה ושומרון, בישובים קהילתיים, בשכונות מסוימות בפתח תקוה-רעננה. בהדרגה הוא פסק מלהוות כח משלב והפך להיות ציבור מסתגר עם חומות שקופות. כיום, שלשים שנה אחרי תחילת עידן ההסתגרות, רוב ציבור המחנכים בציונות הדתית יעדיפו מסגרות נפרדות, גם לבנים ובנות מגיל מוקדם מאד, רואים בשרות צבאי מלא ביחידות "רגילות" תופעה של בדיעבד. לא רואים בעין טובה מעורבות אקטיבית של נשים בפיתוח העולם הרוחני שלהן ושל סביבתן. הגבהת החומה דרך העצמת איסורים והגבלות מופעלת כשיטה פשוטה של ניהול סיכונים הנובעים מזרימה חופשית של דעות ורעיונות.

 בניית מוטיבציה דתית המושתתת על חשש כפייתי מאיסורים ולא על סקרנות ועניין מכוונת לציבור עדרי שמבחינתו השלכת קופסת נרות למדורה היא קרבת אלקים. אנחנו לא שם, וגם לא שואפים להיות שם.

מבחנה של הציונות הדתית הוא בליטוש מסרים ברורים של נורמליות.

אמונה נורמלית ולא אכסטטית בבורא עולם, בתיקון עולם, ביכולת להיות טובים יותר וביכולת לשנות.

אמונה ביכולת לשלב מעורבות מלאה בחיי עולם ומדינה עם חיים דתיים מלאים תוך התמודדות קבועה עם ספקות והלכי רוח משתנים כדרך חיים.

חתירה לדו קיום אמיתי, משתף, לא מתנשא, עם העולם החילוני שסביב. לא בקבלה אוטומטית, בביקורתיות, בהימנעות מאימוץ טרנדים מטומטמים אבל במגמה להשפיע מגובה העיניים.

איך תיראה הציונות הדתית בעוד 30-50 שנה? כנראה כרצף של סגנונות דתיים המתחילים בשומרי מסורת וחגים, שומרי שבת וכשרות, תרי"גיסטים וחרד"לים בקצה. חלק גדול ישתייכו למשפחה אחת שהוציאה מתוכה סגנונות הרבה ועדיין היא משפחה אחת, חמה ומלוכדת.

האתגר יהיה לשמר את הרצף הזה תחת קורת גג אחת , לקבל ברצון ואהבה את התנועה לארכו ואולי לשוב ולהיות הכבל הדק, השברירי עליו מושתת הגשר בין תורת ישראל, האמיתית, ההומנית לבין בית ישראל המבקש לו דרך.