דיר באלכום!

בסביבות מאה ועשרים פסוקים בפרשת כי תבוא מפרטים לפרטיהם את כל גווני הרוע והזוועות על פני האדמה המופנה כולו כלפי עם ישראל שנטש את אלהיו. עשרים פסוקי הסיום של הפרשה, פרק ל', מרככים קצת את המסר ומבטיחים Happy end  לעם שישוב בתשובה שלמה. יחס של 1:6 בין מאמץ השכנוע דרך הטלת אימה לבין זה המבטיח עתיד ורוד.

ואולי זו נפש האדם הזקוק להנעה מתוך כורח ויראה ויפעל מעט מדי, אם בכלל, ממניעים של הכרת הטוב?

כך או כך, המסר המסיים המשמעותי של משה לעם לפני מותו ברור מאד. דיר באלכום.

שמירה על נאמנות לאל אחד ומצוותיו לאורך זמן היא אתגר לא פשוט מאז ומעולם. פעם הפיתוי היה אלילות מוחשית מורידה גשמים ומביאה יבול, היום הפיתוי מתמצה בספקנות וטכנולוגיה חברתית כדרך חיים אלטרנטיבית. דת, כל דת, מתמודדת כל הזמן עם תחרות קיומית על מקומה מול דתות אחרות , מול זליגה קבועה , עולה ויורדת של מאוכזביה למחוזות אחרים, לא בהכרח טובים יותר.

אז איך מתמודדים? עידן ההשכלה ולאחריו עידן התקשורת הביאו איתם גל עצום שהוריד את החומות וטשטש גבולות בין עמים ואמונות. החברה החרדית הגיבה מאמצע המאה התשע עשרה בהתבדלות והגבהת החומה, כמעט בכל מחיר, כטקטיקה הבולמת חשיפה לעולם שבחוץ והיסחפות לחופים רחוקים. זה כבר עובד 150-180 שנה, במחיר כבד של ניוון תרבותי , כלכלי ואישי. בעידן התקשורת הפתוחה ושינוי מבנה התעסוקה והכלכלה, זה לא יחזיק מעמד זמן רב, וקריסת פירמידת החומות תשנה מהותית את פני החברה החרדית במחצית המאה הבאה.

לצידם, הסתופף סגמנט קטן של אורטודוקסיה מודרנית, פתוחה, משתלבת. שלוחות הרש"ר הירש מכאן, עובדי כפיים שומרי תורה משם, אקדמאים ברוח הרב סולובייצ'יק ועוד. קבוצות קטנות, אבל איכותיות. בישראל הקבוצה התמקדה בעיקרה סביב תנועת בני עקיבא שסימנה את עצמה כגשר של מעורבות, כזו המשלבת לכתחילה שמירת תורה ומצוות עם מעורבות מלאה בחיי המעשה. חינוך למורכבות כדרך חיים.

הסגמנט הקטן הזה החל להתבדל בשנות השבעים. יצא מהערים הגדולות והתקבץ ביהודה ושומרון, בישובים קהילתיים, בשכונות מסוימות בפתח תקוה-רעננה. בהדרגה הוא פסק מלהוות כח משלב והפך להיות ציבור מסתגר עם חומות שקופות. כיום, שלשים שנה אחרי תחילת עידן ההסתגרות, רוב ציבור המחנכים בציונות הדתית יעדיפו מסגרות נפרדות, גם לבנים ובנות מגיל מוקדם מאד, רואים בשרות צבאי מלא ביחידות "רגילות" תופעה של בדיעבד. לא רואים בעין טובה מעורבות אקטיבית של נשים בפיתוח העולם הרוחני שלהן ושל סביבתן. הגבהת החומה דרך העצמת איסורים והגבלות מופעלת כשיטה פשוטה של ניהול סיכונים הנובעים מזרימה חופשית של דעות ורעיונות.

 בניית מוטיבציה דתית המושתתת על חשש כפייתי מאיסורים ולא על סקרנות ועניין מכוונת לציבור עדרי שמבחינתו השלכת קופסת נרות למדורה היא קרבת אלקים. אנחנו לא שם, וגם לא שואפים להיות שם.

מבחנה של הציונות הדתית הוא בליטוש מסרים ברורים של נורמליות.

אמונה נורמלית ולא אכסטטית בבורא עולם, בתיקון עולם, ביכולת להיות טובים יותר וביכולת לשנות.

אמונה ביכולת לשלב מעורבות מלאה בחיי עולם ומדינה עם חיים דתיים מלאים תוך התמודדות קבועה עם ספקות והלכי רוח משתנים כדרך חיים.

חתירה לדו קיום אמיתי, משתף, לא מתנשא, עם העולם החילוני שסביב. לא בקבלה אוטומטית, בביקורתיות, בהימנעות מאימוץ טרנדים מטומטמים אבל במגמה להשפיע מגובה העיניים.

איך תיראה הציונות הדתית בעוד 30-50 שנה? כנראה כרצף של סגנונות דתיים המתחילים בשומרי מסורת וחגים, שומרי שבת וכשרות, תרי"גיסטים וחרד"לים בקצה. חלק גדול ישתייכו למשפחה אחת שהוציאה מתוכה סגנונות הרבה ועדיין היא משפחה אחת, חמה ומלוכדת.

האתגר יהיה לשמר את הרצף הזה תחת קורת גג אחת , לקבל ברצון ואהבה את התנועה לארכו ואולי לשוב ולהיות הכבל הדק, השברירי עליו מושתת הגשר בין תורת ישראל, האמיתית, ההומנית לבין בית ישראל המבקש לו דרך.