אסטרטגיה של גישה עקיפה

אסטרטגיה של גישה עקיפה - 929

עשבים שוטים, חלק ב'

יורים בנגמ"ש (929)

לכל איש יש שם - שלשים לאבא

כבר שלשים.

ואנחנו רק בתחילתו של מסע ארוך לתוך הזיכרון המתעתע. היה, לא היה, איך בדיוק היה? הקולות, הצבעים, המבט, המבע המדויק. מכתבים ישנים נשלפים ממעטפות מתפוררות , תמונות מצהיבות , קטעי וידאו , אורזים חיים שלמים שאנחנו כל כך רוצים לשמר ולהמשיך לגעת בהם.

לכל איש יש שם, כתבה זלדה.

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואמו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו מותו.

לכל איש יש שם. הרבה שמות היו לו לאבא: טולק ונפתולי, לאו ולביא, נפתלי ונפתלי, אבא וסבא.

סיפור חייו מדהים בכל קנה מידה. תסריטאי מוכשר ככל שיהיה היה מתקשה לכתוב עלילה מתפתלת ורבת תהפוכות כזו. ולכל פרק בעלילה הזו נפתלי משלו, שונה, מיוחד.

השמות מבטאים תקופות ומבטאים זהויות כל כך שונות זו מזו וכל כך מחוברות ביניהן. אנסה ללכת בנתיבם ולאפיין דרכם צדדים באישיותו המיוחדת כל כך של אבא.

טולק גדל בפרשוב ובקרקוב בזהות עצמית ברורה של בן למשפחה רבנית מובילה בעולם היהודי. אדמו"רים מכאן, רבנים ומנהיגים משם היו בני בית בילדות המאושרת. הכוונון האוטומטי של נוסח התפילה, הניגונים וההווי חסידי ניטע שם בשנות השלושים והיה חזק מכל ניסיון לכווננו מחדש.

טולק נקרע מהבית החם והוטל באחת לעולם זר ומנוכר רחוק שנות אור מהוויתו וזהותו, מאלץ אותו לאמץ במהירות זהות חדשה דרכה יצליח לשרוד. טולק הופך לנער עצמאי, בוגר, המיטיב לנווט בשבילים זרים הרי סכנות.

טולק חווה את אימיה הקשים ביותר של המלחמה (זה המינוח שאבא השתמש בו, לא "השואה")  והגיע לארץ ישראל כנפתולי, פותח דף חדש בחייו, מביט קדימה, נחוש, החלטי, יוזם.

אבא לא נתן לטראומה לעצור את חייו. כילדים, הכרנו היטב את סיפור המסגרת של המלחמה ההיא אך הפרטים שבתוך המסגרת שתקו. מדי פעם, עלה פרט כזה או אחר, אך באופן די עקבי, הטראומה נארזה היטב בקיטבג ההוא ואופסנה במרתפי התודעה, עד התאונה בניו יורק בתחילת 1990, בה נפרץ הכל.

אבא הסתגר ימים ארוכים בחדר העבודה שבמרתף הבית, וכתב ללא הפסקה. מרתף השואה קראנו לחדר הזה בהומור השחור המשפחתי, כשמדי פעם מגיח פרק נוסף המותיר אותנו נדהמים.

חודשים ספורים קודם, בקיץ 90',נסענו עם אבא ואמא לסיור ראשון בפולין שזה עתה נעורה מכבלי הקומוניזם. בקרנו בבלוק 23 באושוויץ, במפעל הורטנציה בפיוטרקוב ובטרבלינקה.

אבא כהרגלו, TOUR GUIDE  מחונן. מנווט בדייקנות מנקודה לנקודה בעולם שלפני עידן ה GPS. ענייני, מפרט, שולט ברגשות. עד טרבלינקה. כאן, הבחנו לראשונה בסדק בשריון, כשאבא מתרחק מאיתנו ומתיישב על אחת מאבני הזיכרון, מליט את ידיו וממרר בבכי.

מהנקודה הזו הוא נפתח בהדרגה ,הקדיש שעות ארוכות לחקר ולליקוט פרטים אך דאג לאפסן את הכל בתיקיות מסודרות פיזית ובארכיב הצפנת הזיכרונות.

האם הוא היה פוסט טראומטי? האם אישיותו העניינית, ממוקדת השליטה, המעשית, הממעטת מאד להפגין רגשות היא תוצאה של פוסט טראומה? אמא חושבת שכן, ומעידה את שנותיו האחרונות של אבא בהן ההגנות נפרמו לאיטן והזיכרונות הציפו אותו תכופות ונטלו ממנו את שלוותו. אבל ייתכן שלא. אולי הוא ניחן בכח נפשי עצום שעזר לו לבודד את הטראומה, ולפי התיאוריה של ויקטור פרנקל, למצוא משמעות חדשה לחייו, משמעות שתמלא את החסר ותשמש עוגן יציב מול הזיכרון.

כשנפתולי החליט לקחת אחריות על חייו וללכת קדימה, היה עליו להסדיר את יחסיו המורכבים עם הקב"ה.

על יחס ניצולי השואה לקב"ה נכתב רבות. לאבא היה את הסגנון שלו. לא תיאולוגי, התנהגותי.

אבא מתאר בספרו את מפגשו עם האדמו"ר מגור, האמרי אמת (שנמלט מורשה ב1940 , נפטר בזמן מלחמת השחרור ונקבר בחצר הישיבה ליד מחנה יהודה) סמוך להגעתו ארצה ב 1945 ועם הרב ישראל אלתר מגור, הבית ישראל, בנו של האמרי אמת, האדמו"ר הבא.

"יצאתי בעקבותיו לרחוב, פנינו ימינה ועוד פעם ימינה ונכנסנו לרחוב יוסף בן מתיתיהו. הרחוב היה שומם מתנועה ושנינו הלכנו שותקים במרכזו לכיוון מתקני הצבא הבריטי במחנה שנלר. מדי פעם עצר רבי ישראל ונשם נשימה עמוקה, נעץ בי מבט חודר ובלי לומר מלה המשיך בהליכתו, כשאני מצמיד את צעדי לקצב הליכתו.

לפחות עשר פעמים עברנו לאורכו של הרחוב הלוך וחזור עד שהוא עצר ובתנועת פתע הישיר אלי את מבטו. ראית את העשן עולה מהארובה? ירה בי בחטף. נדהמתי מהתקפת הפתע והשתהיתי להשיב. הוא האיץ את קצב צעידתו ושוב עצר. במו עיניך ראית את השריפה? שאל שוב. תשובותי כנראה לא הניחו את דעתו והפעם תפס בצוארון חולצתי, טלטל אותי קצת ושאל: ואת הקדוש ברוך הוא ראית שם לידך?

בחמש בבוקר כבר חדר אור מלא דרך החלון הפתוח. נטלתי את ידי בקערה וקמתי להתלבש.עודי יושב על המיטה הגיע רבי ישראל מחדרו עם מגבת לבנה כרוכה סביב צוארו.

המקוה קרוב מאד לכאן, אם תרצה תמצא אותי שם, הודיע לי ברמז ברור על ציפיותיו ממני. במקום ללכת למקווה עליתי לבית המדרש, שהיה עדיין ריק מאדם. התיישבתי ליד אחד השולחנות שספרים רבים נערמו עליו. פתחתי את הכרך הראשון שהיה מונח לפני. היתה זו מסכת ביצה. כחמש שנים עברו מאז פתחתי דף גמרא והנה חזרו אלי ברצף שורות התלמוד עם פירושי רש"י והתוספות בשוליים, כאילו יצאתי זה עתה מהכיתה בה למדתי את הפרק ביצה שנולדה ביום טוב"

ההכרה במציאות הרע וההתמודדות איתו טמונה בבסיס שורשה של האמונה.

מייסדי וגדולי האומה אינם מתוארים כמצדיקי ה' אלא כמוכיחיו ומבקריו.

משה רבנו פונה לקב"ה רגע לפני השחתת עדת קורח: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

ירמיהו שואל את שאלת הנצח: מדוע דרך רשעים צלחה?

בבבלי מתואר משה רבנו חוזה את הריגתו של ר' עקיבא בין עשרת הרוגי המלכות , פונה לקב"ה ומתריס: זו תורה וזו שכרה?

האם אבא עסק בניסיון למצוא סיבה ? אני זוכר אותו מזדעזע למשמע הסבר, כביכול אמוני, הקושר את מאורעות השואה לחטא ההשכלה שפשתה בעם היהודי בתחילת המאה. קונקרטיות סיבתית כמו תלות במתווכים בין האדם לאלוקיו נתפסה בעיני אבא כעבודת ה' במדרגה נמוכה מאד. עבודת אלילים כפשוטה הוא כינה את תופעת הבאבות, הקמיעות והלחשים. חפירה במניעיו של הקב"ה לא הייתה רלוונטית עבורו והוא דבק בפרקטיקה היומיומית הפשוטה כדרך חיים של המשכיות שאסור לו לנתקה.

להבנתי, אבא בחר, אולי בלא מודע, בגישה הרמב"מיסטית המרחיקה מאד את קשר הסיבה-תוצאה שבין אדם לאלוקיו ומכוונת פנימה, לנפש האדם , את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם נוכחות הרוע.

החיבור האישי נפשי למבנה החזותי של דף הגמרא בישיבת שפת אמת ב 45' , לחות בעיניים למראה קבוצת זאטוטים חסידיים בפלנל משובץ ופאות או למשמע ניגון חסידי שאהב, היוו יותר מכל את החיבור לקב"ה דרך החיים עצמם. הוא נשאר תמיד, א- סקווינער אייניקעל.

יהודה עמיחי, בן גילו של אבא, שגדל כנער דתי, כמו הכיר היטב את אבא ואת נפשו הביע אותו כך:

גם לתפילת יחיד צריכים שנים:

תמיד אחד שמתנועע

והשני שלא נע הוא האלהים

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו

זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע

כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

והיה עוד שם לאיש: "נפתלי", או "לביא" ,זה של מערכת הבטחון ושרות החוץ. האיש שמאחורי הקלעים ניתב מהלכים היסטוריים דרמטיים כדמות משפיעה על מקבלי ההחלטות המרכזיים בשנות השבעים והשמונים.

אבא היה CIVIL SERVANT  אמיתי, לעולם לא מזוהה פוליטית ברמת שייכות מפלגתית כזו או אחרת.

בספרו הוא מספר על משפט איכמן אותו החל לסקר ככתב הארץ. לאחר תיאור מזעזע של רצח המוני לבורות מוות ברוסיה הוא חווה משבר אישי קשה, הסתגר במשך מס' ימים וחדל מסיקור המשפט.

לו רק מדינת ישראל הייתה קמה 7 או 10 שנים קודם, ייתכן שכל זה לא היה מתרחש, הוא כותב.

קל ליפול למלכודת נראטיב ההישרדות הכוחנית של פליט השואה, אבל אבא היה הרבה יותר מורכב מזה.

המונח עם לבדד ישכון היה שגור על פיו והוא רחוק היה מלסמוך על בעלי ברית. עם זאת, הוא סייג את ה "ובגויים לא יתחשב" וכיוון את ההתחשבות לאסטרטגיה דיפלומטית של אינטרסים שמטרתה להבטיח שמדינת ישראל תהיה לנצח מגן הפלדה של העם היהודי בעולם.כיועצו הקרוב של פרס הוא תרם רבות למתן לגיטימציה ממלכתית לתחילת ההתיישבות ביש"ע ולהקמת אלון מורה במחנה קדום. הוא כיוון בבירור לצד הביטחוני – פרקטי של ההתיישבות ופחות לצד שנתפס בעיניו כמשיחי ומנותק מציאות.

הסכם השלום עם מצרים שבעיצובו נטל חלק פעיל נתפס בעיניו כנקודת חוזק של מדינת ישראל שהצליחה להביא את מצרים, הגדולה באויבותיה להכרה מלאה בה ולהשגת רגיעה ארוכת שנים ולהסרתו של איום בטחוני אסטרטגי מדרום. יחד עם זאת, הוא לא אהב את ההנתקות, ולא בגלל חיבתו לחבל עזה כמו בשל אי התבונה המדינית שהוא ייחס למהלך.

ביטחוניסט פרקטי. חרב איתנה ביד ומהלכים מדיניים ודיפלומטיים משולבים זה בזה. איש הזרם המרכזי עם נגיעות אמוניות סמויות.

והיו לו עוד שמות :  "נפתלי" של אמא ו"אבא" שלנו. "סבא" לנכדים.

לפני 10 שנים ליוויתי את אבא ואמא לאירועי ה- 60 לשחרור מחנה בוכנוולד. בשולי הביקור, נסענו יחד לשחזור הקפיצה מהרכבת המפנה למותם את אחרוני האסירים ומסעו הבלתי נתפש בחזרה למחנה. הוא עומד שם בשולי המסילה, בעיקולה המדויק ואני שואל אותו מול המצלמה, אבא, למה קפצת? בגלל הילד, הוא ענה מיד. הבטחתי לאבא לשמור עליו. איפה שהוא, במודע ושלא במודע, תפקיד השומר הנצחי היה שם עבורו. לא מגונן, לא מעיק וממעט להפגין רגשות. אבל לא היינו זקוקים לחבוקים הארוכים וטפיחות הגב המקובלות כל כך היום כדי לחוש את אהבתו ודאגתו הגדולה לכל פרט בחיינו.

ידענו שהוא תמיד שם, בכוננות תמידית לפתור בעיה ולחלץ משהו או מישהו. מגיח בהפתעה משומקום.

אמצע הלילה, סיני, עמדת שמירה שכוחת אל באום חשיבה. טלפון שדה מחובר במאות מטרים של ח- 10 משומקום לשומקום. צלצול. אבא על הקו המטכ"לי אחרי שעבר מן הסתם עשרות מרכזניות שהעבירו אותו אחת אחרי השניה עד הילד אתו היה חייב לשוחח ולוודא שהכל איתו בסדר.

עם כל מעורבותו בליבה הישראלית, אבא עדיין היה "משם". סביבת גידולנו כילדים היתה חדשה גם עבורו. הוא לא הכיר את בני עקיבא, לא תפר ואדיות במדבר יהודה ולא קרא בשקיקה את יומנו של מאיר הר ציון. הוא חווה את הישראליות הזו דרכנו, ילדיו , ונתן לה חופש מלא, אולי אפילו בלתי אחראי לעיתים, רק כדי לא להיתפס כלא רלוונטי. הוא ידע על מסעותיי הגנובים למדבר והתעלם כי מן הסתם הבין שכך זה צריך להיות. מעולם לא הבין את הכמיהה ללכלוך ולבלגן במחנות עוספיה אבל זרם עם זה עד הסוף. אבל כך היו כל הורי הדור שלנו ונדמה לי שאבא היה מהסובלנים יותר שבהם.

הפרידות בשנים האחרונות היו קשות עליו יותר ויותר. ככל שיכל, ליווה אותנו לרכב, עצר את התנועה מסביב ודאג שנצא בשלום. מדד את הזמנים והתקשר בזמן ההגעה המשוער לוודא שאכן הגענו בדרך כלל עם ציון העובדה שהוא היה מגיע מהר יותר.

הקשר המיוחד עם הנכדים והנינים חשף בפנינו אהבה ורוך אינסופיים וקילף לחלוטין את שאריות מעטה הנוקשות העניינית הצינית שעוד נותרה. הם פשוט המסו אותו והוא נשבה בקסמם, מביט שעות בפיתולי הנדנדנות ונותן בכל אחד סימנים על פי סגנון גלישתו במגלשות.

בערב שבת הובלתי את אבא בשולי אותו גן המשחקים לרכב בו נסענו לבית החולים. ראשו היה שמוט אך עיניו הביטו סביב באותו מבט סקרן ובוחן. ידע משהו? נפרד?

הגענו לבית החולים כשאבא במלוא הכרתו אך ככל שחלף הזמן היא התערפלה ואבא התכנס יותר ויותר בתוך עצמו. במחציתו של ליל השימורים הארוך, רצה הרופא שטיפל באבא לבחון את מצבו, ביקש ממני לאחוז בידו של אבא ולבקש ממנו ללחוץ אותה. אבא נראה ישן עמוק, פניו לא זעו אבל במענה לבקשתי הוא לחץ את ידי בחוזקה, כפי שנהג תמיד. לחיצה ארוכה ואז הרפה.

זו הייתה התקשורת האחרונה שלו. ברורה כל כך. לחיצת יד חזקה, אמיצה. תהיו חזקים, אשאר אתכם. וכך נפרדנו.

שעותיו האחרונות עברו עליו בשלווה של השלמה, ללא ייסורים וללא דרמות כפי שכנראה רצה וכפי שהגיע לו. בכך אנחנו מתנחמים.

אמא יקרה, מה נגיד שלא נאמר? על אהבה בת שישים שנים, מסירות אין קץ לאיש שכל כך אהבת וכל כך אהב אותך. איזה שיעור בזוגיות לימדת אותנו. לא נוכל למלא את החלל החסר בבית אבל נהיה איתך תמיד, אוהבים , מגוננים, עוזרים לך למלא את חייך בנתינה, לימוד ומשפחה אוהבת.