סביב תופי הטם טם

תכל'ס, נקי זה לא נראה.
עדויות המ"פ, החיילים שמסביב, התיעוד הבעייתי.
אבל בסוף, מדובר בדיני נפשות ובלוחם קרבי שפעל בסביבת פעילות לחימה לא פשוטה.
מערכת התחקור הצבאית טובה ונקייה ותוצאות החקירה יהיו ללא משוא פנים ורצון לרצות מישהו.
האיגרת שהוציא הרמטכ"ל, מכובדת ונוגעת בערכי הלוחמה ללא כחל וסרק.
"הפעלת כח ממוקד מדוד ושקול כדי לעמוד במשימתנו ולהיות נאמנים לערכינו".

לחימה היא אירוע מורכב בו הלוחם נדרש לאגרסיביות מתפרצת ולמיקוד מלא במטרתו תוך כדי רגישות של 360 מעלות לסובב אותו.
לוחמים מכל הצבאות, בכל הזמנים, נטו בסערת הקרב , לאבד ולו גם לזמן קצר את האיזון העדין בין עצימות הקרב קהת החושים לערך הפשוט והבסיסי של  חיי אדם ואמפטיה לבן אנוש.

זהו מבחנו האמיתי של כל לוחם ובוודאי של לוחם ישראלי המשרת מטרה מוסרית עליונה של הגנת העם היהודי מפני חורשי רעתו.
התחקיר הראשוני העלה חשד סביר לבצוע וידוא הריגה ללא חשש מסיכון מבצעי. זו הייתה עילת המעצר.

הלוחם שנעצר יזכה למשפט צדק והגנה הולמת המתייחסת למכלול הנסיבות של האירוע, אישיות ומבצעיות כאחד.
בכך עלינו להיות סמוכים ובטוחים.

ההתייצבות האוטומטית של גורמים שונים לצדו של הלוחם, סימנה, יותר מכל, אובדן דרך מצדם של פוליטיקאים שזיהו הזדמנות פז לריכוז אוסף מתלהמים סביב תופי הטם טם השבטיים של מגזר כזה או אחר.

קריאות "הוא זכאי" מעורבות ב"מוות לערבים" שייכות לתרבויות אספסוף נחשלות. לא לנו.
טוב עשו ראשי צה"ל בתגובתם החד משמעית וקריאתם לחידוד ערכי היסוד של מוסר הלחימה הישראלי.
ערכיות ומוסר אינם מבטאים חולשה ו"חנוניות". הם מבטאים בטחון בדרך ועצמה פנימית.

דב ארליך, סבא של מאיר דגן

דב ארליך נרצח, עטוף בטליתו, בגטו לוקוב שבפולין ב- 5 לאוקטובר 1942 במהלך פינוי הגטו להשמדה בטרבלינקה.
דב ארליך הוא סבו של מאיר דגן שהלך לעולמו אתמול.
תמונת הסב הכורע אל מותו מול המרצחים היתה תלויה בלשכת ראש המוסד במדינת ישראל.
באותו שבוע מר של אוקטובר 1942 נשלחו גם סבי ובנו הצעיר, יחד עם 20,000 מבני קהילתם לאותו היעד.
מאיר דגן תלה את תמונת סבו כשהבין שזהו האירוע המכונן של חייו שלו.
מדינת ישראל קמה לא על מנת להפריח שממות אלא בראש וראשונה להבטיח שלעולם לא יומתו דב ארליכים בשל השתיכותם לעם היהודי.
אם נגרד את קליפות כובע הטמבל, מימיית האלומיניום, המסעות במדבר וריצת האלונקות, נגיע, בקלות מפתיעה, לתמונה הנראטיבית של דב ארליך.
הפוסט טראומה של הדור השני מחלחלת גם לשלישי כ- DNA נרכש.
מציאות של רצח יהודים בשל היותם יהודים בחוצות מדינת ישראל, 75 שנים אחרי טרבלינקה מעוררת שוב צ'אקרות מאיר דגניות. אינסטינקט מיידי של לעולם לא עוד.
בשנותיו האחרונות הביע דגן דאגה מהיעדר מנהיגות איתנה לעם היהודי בארצו.
האויבים מסביב הם נתון שיתקיים לאורך זמן, לובש ופושט צורה, ניערך לקראתו ונוכל לו. אך לכך נדרשת מנהיגות יציבה , בעלת חזון וחכמת חיים שתדע לנווט בתבונה יצירתית בתוך המרחב הכאוטי בו אנו חיים.
השכלנו לבנות חקלאות ותעשייה מהמפוארות בעולם, מצבה הכלכלי של ישראל יציב, מערכות הביטחון איתנות, אך המנהיגות נתפסת עדיין כאופורטוניסטית, מגמגמת ובודאי כלא מובילה. דונאלד טראמפיות עם נגיעות חומוס.
זהו האתגר המרכזי לדור הבא.

ש"ש,
שי