דב ארליך הוא סבו של מאיר דגן שהלך לעולמו אתמול.
תמונת הסב הכורע אל מותו מול המרצחים היתה תלויה בלשכת ראש המוסד במדינת ישראל.
באותו שבוע מר של אוקטובר 1942 נשלחו גם סבי ובנו הצעיר, יחד עם 20,000 מבני קהילתם לאותו היעד.
מאיר דגן תלה את תמונת סבו כשהבין שזהו האירוע המכונן של חייו שלו.
מדינת ישראל קמה לא על מנת להפריח שממות אלא בראש וראשונה להבטיח שלעולם לא יומתו דב ארליכים בשל השתיכותם לעם היהודי.
אם נגרד את קליפות כובע הטמבל, מימיית האלומיניום, המסעות במדבר וריצת האלונקות, נגיע, בקלות מפתיעה, לתמונה הנראטיבית של דב ארליך.
הפוסט טראומה של הדור השני מחלחלת גם לשלישי כ- DNA נרכש.
מציאות של רצח יהודים בשל היותם יהודים בחוצות מדינת ישראל, 75 שנים אחרי טרבלינקה מעוררת שוב צ'אקרות מאיר דגניות. אינסטינקט מיידי של לעולם לא עוד.
בשנותיו האחרונות הביע דגן דאגה מהיעדר מנהיגות איתנה לעם היהודי בארצו.
האויבים מסביב הם נתון שיתקיים לאורך זמן, לובש ופושט צורה, ניערך לקראתו ונוכל לו. אך לכך נדרשת מנהיגות יציבה , בעלת חזון וחכמת חיים שתדע לנווט בתבונה יצירתית בתוך המרחב הכאוטי בו אנו חיים.
השכלנו לבנות חקלאות ותעשייה מהמפוארות בעולם, מצבה הכלכלי של ישראל יציב, מערכות הביטחון איתנות, אך המנהיגות נתפסת עדיין כאופורטוניסטית, מגמגמת ובודאי כלא מובילה. דונאלד טראמפיות עם נגיעות חומוס.
זהו האתגר המרכזי לדור הבא.
ש"ש,
שי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
shailavi59@gmail.com