מה באמת תרם התחקיר
של אילנה דיין על גנדי?
האיש, שוכן עפר כבר
15 שנים, לא מועמד בשלב זה, לשום משרה ציבורית שמחייבת טוהר מידות.
מי שנקרא בשם רחבעם,
שם לא סטנדרטי בעליל בשנת 1926 גדל בסביבה עברית פועלית והתחנך בגימנסיה רחביה,
היה סוג של ארכיטיפ לדור יפי הבלורית והתואר, מגש הכסף. הגנה, פלמ"ח,
צה"ל.
ב- 25 השנים שבין 1948
ל- 1973 מוקדה כל ההוויה הישראלית בשרידותה של המדינה השברירית במרחב עוין ומאיים.
כל היתר - כלכלה, חברה, חינוך פעל בצל המאמץ הביטחוני האדיר.
מי שנשא בעול הביטחון
הפך לאייקון לאומי.
דיין, אלון, רבין ,
וויצמן, טליק, שרון, מוטי הוד, דדו. בר לב וכו' היו אליטה חברתית ושלטונית כל
יכולה.
כילדים, ליקטנו קלפי
איסוף עם תמונות המצביאים בפוזות מרשימות והדבקנו אותן בקפידה באלבום הניצחון של
מלחמת ששת הימים.
וחלקם של הגנרלים
אמנם החל להאמין שהם כאלה.
דיין שדד עתיקות
וגנדי כנראה אימץ מנהגים מאפיוזיים . כולם ידעו ושתקו .
מדינת ישראל הצעירה
הייתה זקוקה ככל הנראה למנהיגות צבאית, צברית, רחבעמית, בוטה, שחצנית אבל עם המון
ביטחון עצמי כדי להתקיים ולעמוד בפרץ.
ייתכן שמנהיגות
גלותית, רפויה וצדקנית, אשכול, שרת, גולדה, היתה בולמת את הישגי צה"ל. אולי
למקום אליו הגענו היינו זקוקים לסוסי פרא דוהרים ולא לפרשים מלכותיים.
והיה לזה מחיר נורא –
מלחמת יום הכיפורים.
מלחמת יום הכיפורים
החזירה את יפי הבלורית לפרופורציית הענווה והצניעות הנדרשים.
מנקודה זו ואילך העם
מאס באליליו, חשף את עלילותיהם והתיישר סביב מנהיגות פשוטה בגובה העיניים. זהו
בדיוק קו השבר של מהפך 1977.
אז מה באמת תרם
התחקיר של אילנה דיין?
להזכיר לנבחרי
הציבור, השכם והערב, ששום מעשה נלוז לא ניתן למחיקה ושעת החשבון תמיד תגיע.
שלמדנו, אני מקווה,
להסיר מנבחרי הציבור או אלו שרוצים להיות כאלה את מסכות הראווה הביטחוניות,
התורניות, הכלכליות ולחפש היטב את הדמות האמיתית המסתתרת מאחור.
נחפש ערכיות,
מוסריות, אנושיות, מנהיגות אמת.
