המטחים חזרו מלווים ברעמים חזקים

הגשם חזר במטחים כבדים, מלווה בסופת ברקים ורעמים חזקה. כל כך ישראלי. או הכל או לא כלום.

האוזן הדרומית עוד תעתעה בין קולות הנפץ בחוסר ביטחון.

הגשם מחה את צעדיהם של הגדודים, עמוסי פק"לים, מתנשפים , נעים בשקט בין קפלי הקרקע, נושמים לילה נגבי קריר של כסליו ואת ריחה החריף של לענת המדבר.

 ואת הקוליס הנמתחים מאופק לאופק של 10 א' , 23 ב' ושיירות הלוגיסטיקה האינסופיות.

המשחק תם לסבוב הזה. הנגב שב לאפרוריות ימיו. מפעלים סגורים, היעדר תעסוקה, חינוך. פריפריה במיטבה. אבל עם חורף מרהיב של כלניות בבתרונות רוחמה ומכתש בארי.

המילואימניקים שבו הביתה. לטרדות היומיום, לחשבון הבנק, לשפעת של הקטנה, למחירי הדלק ולבית החמים. חלקם מתוסכל משהו, רובם כנראה מאד שמח.

עמוד הענן שהיתמר שמונה ימים סימן, כנראה היסטורית, סוג חדש של מערכה צבאית. עליית מדרגה משמעותית בהפעלת אמל"ח מדויק, כירורגי , עם מינימום פגיעה בבלתי מעורבים וללא תמרון קרקעי.

מערכה כזו איננה נמדדת על פי הגדרתה ומהותה בתמונות ניצחון קלאסיות דוגמת הצנחנים בכותל, יוסי בן חנן טובל, מניף קלאצ'ניקוב, בתעלת סואץ או לוחמים בשדה התעופה של ביירות. היא נמדדת בהשפעתה המצטברת לאורך זמן על מגרש המשחקים האסטרטגי, החורג בהרבה מפאתי סג'עיה.

עם זאת, מערכה כזו מאפשרת ליריב ליצור תודעת הישגים בהיעדר תמונת הכרעה חד משמעית.

והיו להם הישגים. הכנסת חצי מדינה למגננה ולחרדת פגיעה היא הישג לא מבוטל. שיגור רקטות למרחב ירושלים ותל אביב , איכון די מדויק של שטחי הכינוס של צה"ל מעידים על יכולות לא מבוטלות, מבוססות ידע והכשרה איראניים. הפגיעה המשמעותית  בחימוש החמאסי זמנית , מן הסתם, ובסבב הבא נראה מן הסתם הפקת לקחים משמעותית.

הנזק האמיתי שנגרם לנו, קטן מאד. גם ברכוש וגם בנפש. מערך היירוט הגאוני שלנו הפך את שובר השוויון תלול המסלול לכמעט ולא רלוונטי.

לסיכום, במבט מפוקח, יצאנו טוב מהסיפור הזה. פגענו משמעותית ביעדי איכות של החמאס, במידתיות ראויה של פגיעה בבלתי מעורבים, הגנו היטב על העורף ולא נסחפנו לתמרון חסר תוחלת שתוצאותיו מן הסתם היו זהות להסדרה שהושגה ושתעניק עוד תקופת שקט לדרום עם כבילת המצרים כחלק אינטגרלי מהסרט.

סיפורה של עזה הוא עוד נדבך , לאו דוקא המשמעותי ביותר, במציאות המורכבת והמשתנה במהירות סביבנו. בשנתיים הבאות יוגשם חזונו של שמעון פרס ובאמת נראה מזרח תיכון חדש. מצרים איסלאמיסטית- סונית, סוריה וירדן לא יציבות שלטונית, לבנון במשבר זהות ואיראן – לפני או אחרי "ההסדרה". לא פיקניק. אז כנראה טוב ששמרנו קצת טסטוסטרון למופע הבא.

אסטרטגיה של גישה עקיפה

מהלך הפתיחה של עמוד האש סלל את הדרך לעמוד הענן , הבלתי נראה, הממוסך, המתעתע.
מלחמות המאה העשרים ואחת אינן מוכרעות בהכרח בהישגים קרקעיים או בשחיקת היריב.
טכנולוגיות המאה הזו מהוות פלטפורמה אידאלית לאסטרטגית הגישה העקיפה אותה התווה לידל הארט בתום מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שאפיונה העקרוני הוא חיכוך רב עצמה, רב נפגעים, בין שני גורמים שינתה את פניה ויוצרת חיכוך מסוג אחר , תודעתי בעיקרו. במצב כזה לכוחות גרילה ישנו יתרון גמישות והפתעה שנעדר מכוחות סדירים.
כבר דובר רבות על חוסר האיזון בין צה"ל לבין כנופיות טרור הפועלות בתוך אוכלוסיה במעטה של לוחמי חופש אך בפועל מפעילות אמל"ח איכותי ומתקדם עם מערכות פיקוד ושליטה כשל צבא סדיר.
פגיעה אנושה בבית ספר בסג'עיה או שייח עג'לון תפקיע את יתרון המהלומה הראשונית ותזרז את החתירה ל- SETTLEMENT מהיר ככל האפשר עם מקסימום הישגים. אלו החוקים. התמרון היבשתי מהותי ליצירת לחץ ממשי , שליטה במרחבי השיגור ומניעת חופש תנועה. אבל, גרף ההישגים יורד בתלילות מדהימה בציר הזמן ועומק הכניסה. 
כולם יודעים את זה ובהיעדר קסמים, המבחן הוא אורך הנשימה, האזרחי בעיקרו.
אני לא משוכנע שלמבצע יש EXIT STRTEGY ברור. הפחתת הירי על הדרום היא מטרה חלשה מדי, הפסקה מוחלטת נראית כקשה להשגה. זה ייגמר איפשהו באמצע עם סוג של ערובה מצרית ששוויה לא היסטרי.
כן, השכונה לא משתפרת. האי הקטן שלנו ממשיך להיות מוקף באוסף מרשים של מופרעים במגוון רחב של סטיות.
ישראל מובילה בצמיחה באירופה , מובילה במס' היזמויות ביחס לאוכלוסיה לוקחת מבניה את שנותיהם היפות לשרות צבאי וכשהם משתחררים , שחוקים משהו, היא דורשת מהם לשלם על זה. שכר לימוד גבוה לאוניברסיטה, דיור שאינו בר השגה ומה לא. גם אנחנו פיתחנו סוג של מופרעות בשכונה הזו. מה, רק להם מותר?

ש"ש, שי
מסיק הזיתים בעיצומו. ביקרתי היום בבית הבד לקראת המסיק אצלי בשבוע הקרוב. אז ככה -  75 מ"מ של גשם מילאו את הזיתים בעיקר במים, כך שאחוז השמן יורד. האיכות לא אמורה להשתנות והשמן בגליל עדיין ירוק חזק, ארומטי וחריף.
בתי הבד בגליל הומים בערבים ויהודים המשמשים בערבוביה סביב הדיקאנטרים , לוטשים עיניים לזרימת השמן למיכלים, מייעצים ומחווים דעה על כל מה שזז.חוץ מעל עזה. גישה עקיפה. מלחמה בדרום? וואלה.

אני הולך לבד. מועמד מוביל לשר הבטחון

ידעתי שזה יקרה לי.
ביום ד' בבוקר התקשר ההוא עם המבטא הצרפתי עם נגיעות ירושלמיות.
תשמע, שי. נכון, הבטחנו לך את המקום השמיני הריאלי אבל אחרי שאובמה נבחר אנו נאלצים לעשות כמה שינויים.
אנחנו מכניסים למקומות גבוהים אפרו-ישראלי ופעילה מרכזית בקולך. זה מה שרוצים היום. מצטער, אחי.
בצעתי סקר מקיף בהושעיה (רחבת בית הכנסת, אחרי תפילת ליל שבת) ובגן סן סימון בירושלים (פינת מתקני המשחק, יום ב' אחה"צ).
תוצאות המדגם נותנות לרשימתי העצמאית 8-9 מנדטים. לפחות. עוד 4-5 צפים. 
יש לי כבר שם : הבית היעודי. 
מסרים עיקריים: שלום עם בטחון, צדק חברתי, חינוך לערכים, סביבתיות וצילום. היועץ האסטרטגי חושב שזה ייחודי מאד ויתפוס חזק.
אני כבר מראיין מס' מועמדים לתפקיד שר הביטחון ושר התיירות.
כחלון התקשר. אמרתי לו שזה מעניין ונדבר בהמשך. הוא ירד קצת בסקרים.
בימים הקרובים נעבוד על הלוגו בגוונים כחולים וירוקים ואסגור סופית על צבע הכיפה ,גדלה ומיקומה המדוייק.
אז יאללה, שיהיה לנו בהצלחה.
ש"ש,
שי

התקשרו סוף סוף. קיבלתי את מקום שמונה הריאלי. כיף.

סוף סוף הם התקשרו.

כבר הייתי בטוח שהכול אבוד ושוב אשתכח מדפי ההיסטוריה.

לדובר היה מבטא צרפתי כבד עם נגיעות סלנג ירושלמיות והוא הציג את עצמו כראש המטה של הרב עם שלם.

"אתה נופל לנו בדיוק בנישה הנכונה", בישר לי. "אורתודוקס מתון, יליד הארץ, קצין במילואים, חובב צילום, חובב מזון אורגני, חובש כיפה חד גוונית ובעל מודעות חברתית". שובצתי במקום 8 הריאלי ואני מועמד ודאי להיות שר חברתי או סביבתי.

בערב כבר התקשרו העיתונאים שנענו כמובן ב"לא מאשר ולא מכחיש" בקול חנוק משמחה.

שבעה מיליון איש, שבעים מפלגות תת מגזריות. לכל אחת חזון משלה שרק במימושו המלא תבוא גאולה לישראל ולעולם.

האמריקאים? עם של נעדרי חזון וחלום. אז רק שניים מתמודדים על הנשיאות. מצ'עמם פחד.

אז מה באמת היה לנו? כמה הנחות (אנחות) עבודה:

1.      הערבים אותם ערבים. הם לא שוקלים להצטרף למחנות העולים. גם לא לעזרא.2.      אנחנו אי קטן מוקף בים ובמדינות מתנדנדות כדרך חיים.3.      הפערים הסוציואקונומיים בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים גדולים מאד. ויגדלו עוד.4.      ישראל היא מעצמת ידע וטכנולוגיה.5.      בישראל איים גדולים של חידלון כלכלי חברתי לא מטופל, המתרחב והולך. חרדים, ערבים.6.      משפחות צעירות מתקשות להתמודד במרוץ החיים. סעיף הדיור מהווה מכשול עיקרי.7.      הכלכלה העולמית במשבר מתמשך. כח הקניה העולמי למוצרים ושירותים יורד.8.      חלום ההתיישבות הרחבה והיציבה באזורים מבודדים ביו"ש לא יושב על קרקע מציאותית.9.      הסיכוי להגיע להסדר ממשי עם שכנינו קלוש. להסדרים מקומיים – קצת יותר.10.  אחמדיניג'אד11.  נסארללה12.  הנשיא הבא של ארה"ב

תמהיל המציאות המורכבת מבלבל ומאפשר למדינאים ואסטרטגים חובבים לייצר משוואות הזויות , פתרונות קסם. תנועות יד בטוחות. מלמעלה למטה. האצבע מזדקרת.

אבל באמת, בחינה אמיתית ונוקבת של העובדות כפשוטן מובילה להכרה שאין פתרונות כאלו. שנמשיך להתקיים בסביבה המשתנה במהירות מולנו ואופי המהלכים והתגובות מחייב גמישות וראייה של מספר מהלכים קדימה. משחק שח מט. Agility.

ההבדל האמיתי בין ביבי , שלי, ציפי, שאול, אריה או נפתלי טמון רק בגוון ולא במהות. זיקה סנטימנטלית נטולת הקשר מעשי לקבוצת התייחסות תרבותית או שכונתית, קבוצת כדורגל.

ההבדלים הם בדגשים נישתיים המחזקים את השיוך הקבוצתי כמו סוציאליזם כבוש, מסורת תקציבית, עדתיות כבושה או סוג קפה. כשמגיעים לשאלות הליבה ההבדלים לא רלוונטיים.

אז מי באמת צריך את כל הטורח הזה? שיטת בחירות אחרת (אזורית למשל) היתה מאפשרת התמודדות רצינית, מהותית של שתי מפלגות גדולות בהן ישתלבו צבעים שונים שבתנועה סיבובית מהירה יהפכו ללבן אחיד.

השאלות תהיינה מהותיות וקונקרטיות. יוזמה מדינית בטחונית, טיפול ברור וחד משמעי במגזרים חלשים, חינוך, צמיחה. על זה נבחנים ועל ההישגים או היעדרם מתמודדים בקדנציה הבאה.

אבל במחשבה שניה, אני עלול לאבד את מקומי אצל עם שלם. וחבל לעמישראל לאבד איכויות כאלו. טוב, נישאר כבר ככה. עם כל היתר נסתדר כבר איכשהו.

קשת בענן

שלשום , בז' בחשוון , התחלנו לבקש טל ומטר. כדי לצאת בטוח שכל עולי הרגל של סוכות אכן הגיעו חזרה הביתה, המתין הגשם יומיים נוספים והבוקר החל החורף האמיתי. קשת מרהיבה עלתה מעל בקעת בית נטופה. רגלה האחת בכפר מנדא והשנייה בבית רימון.

הקשת מסמלת פיוס בין האדם לבוראו שהחריב את עולמו במבול והראה לנוח אות מרהיבה של תקווה כשכלו המים ואי שם בצבץ לו עץ זית עמוק שורשים, רטוב, אך מלבלב.

בין ז' לי"א בחשוון תש"ב , לפני שבעים שנה בדיוק, נתעלמה הקשת מעשרים ריבוא מיהודי פיוטרקוב שנדחסו הלומים ומבועתים לקרונות הרכבת שהובילו אותם בתאום לוגיסטי מדוקדק לטרבלינקה. המשלוחים היומיים הותאמו לתפוקת תאי הגזים והמשרפות. מכל העמים שבעולם, נפלנו על אלופי העולם בלוגיסטיקה וייעול.

סבא שלי ודודי בן ה- 13 הועמסו במשלוח האחרון בי"א בחשוון. אבא בן ה- 16 , נער צעיר, עובד כפייה במפעל הזכוכית הורטנציה עמד המום לרגלי המסילה כשהקרונות שלא הצליחו להחניק את הזעקות עוברים מעליו. הקשת לא בקעה  בשוך המבול הזה ואני חושב שאבא מעולם לא התפייס שוב עם בוראו. 

שבעים שנה הם זמן קצר יחסית ברצף היסטורי. כברת הדרך אותה עבר העם היהודי מאז ארוכה מאד. המוטיבציה לפגוע בנו לא ירדה מהותית, להפך, אולי התגברה ולבשה כיוון מאיים וספציפי הרבה יותר אבל  מחויבות העל  לביטחון יכולה להגיע  גם עד סודן  אם נדרש. F-16 המציב רגל אחת של הקשת בירושלים ומנסה , בקושי רב, להציב את השנייה בפיוטרקוב.

די לכיבוש

הימים מתקצרים, הלילות כבר קרירים. ענבי היין נבצרו ועברו למיכלי התסיסה, הרימונים מקשטים את קערות החג והזיתים – אוגרים שמן ומצפים למסיק שיתחיל בתחילת החורף, כשצבעם יתחלף לסגול ושחור.

זיתי המאכל, נמסקים עכשיו, בין ראש השנה לסוכות, בעודם ירוקים, קשים ובוסריים משהו. איכות זיתי המאכל קשורה גם במרקם ה"פציח" שלהם. לא קשים מדי, לא רכים מדי.

הגליל מאופיין בעיקר בזן הסורי (צ"ל צורי – על שם מוצאו מהעיר צור שבלבנון). זיתים קטנים יחסית, מעולים להפליא כזיתי מאכל אך מרירותם הטבעית דורשת הכנה מוקפדת.

לא מאד מסובך – ומתגמל ביותר. אז קדימה.

המסיק

בגדול – חודש תשרי הוא חודש המסיק לזיתים ירוקים טרם החליפו צבע והשחירו.

מוסקים לאט, בנחת, בתנועות "חליבה" מלמעלה למטה, לתוך דלי או כל מיכל אחר.

כדאי למסוק בשעות הבוקר המוקדמות, כשהזיתים עדיין קרירים. זית חם מקבל מהר כתמי צבע כהים לאחר המסיק (מתחמצן) ולכן, את הזיתים הנמסקים יש לאחסן במקום קריר ומוצל.

בשעה נינוחה של מסיק תצברו 5-10 ק"ג זיתים. כמות יפה לכבישה.

הכנות לכבישה – שריה, שברים, שריה

כאמור, הזית הסורי הירוק נמסק בוסרי וקשה. ללא הכנות מוקדמות , הוצאת המרירות ממנו תארך זמן רב. הפגת המרירות מבוצעת בשלשה שלבים: שריה, שברים , שריה.

השרית הכנה

משרים את הזיתים במיכל מים, מניחים  ומחליפים את המים מדי בוקר במשך ששה ימים.

ההשריה במים סופגת את הפנופנולים ורכיבי הכלורופיל המרירים ללא פגיעה במרקם הקשה והמוצק של הזית.

שבירה

שבירת או ליתר דיוק, חריצת או פציעת הזית מיועדת להאיץ את יציאת החומרים המרירים הכלואים בתוך קליפת הזית. על השבירה להתבצע בעדינות יתרה כדי לא למעוך את הזית יתר על המידה ולשמור על מרקמו הקשה והפציח.

לשבירת הזית הרבה שיטות.

העמלן הסבלן, יחרוץ כל זית במרכזו בסכין חדה ויחזירה בקפדנות למיכל המים. שיטה מצוינת, שומרת היטב על מרקם הזית אבל טרחנית משהו.

ההייטקיסט העצבני, ייקח את מיכלי הזיתים שמסק , יעמיס על רכבו ויגיע השכם בבוקר לשוק בנצרת. שם, באזור דוכני הירקות, נמצאת מכונת שבירה ממונעת השוברת את הזיתים לחתיכות בעשרים שניות. אם יש למפעיל ולהייטקיסט סבלנות, ניתן לכוון את המכונה לקוטר הספציפי של הזיתים (די אחיד מעץ אחד מסוים) ולהגיע לשבירה עדינה יחסית עם מינימום ריסוק יתר.

הכובש הנורמטיבי , ייקח משטח עץ (דיקט עבה וכד'), יניח עליו חופן זיתים או שניים, על הזיתים יניח קרש עבה שעליו יכה בעדינות עם פטיש שניצלים או אבן. כדאי לבצע שבירת ניסיון על כמות קטנה כדי לאמוד ולכוון את עוצמת המכה. על הזיתים לצאת מעט מעוכים, עם פציעה קלה בדופן הקליפה אך בשום פנים לא מעוכים. התהליך פשוט וקצר יותר ממה שנדמה.

השריה שניה

את הזיתים השבורים משרים במיכל מים ומחליפים את המים מדי יום במשך שלשה ימים.

כבישה

הגענו לרגע האמת. הכבישה.

מטרת הכבישה היא לאטום את חדירת החמצן לזית ולעצור את תהליך הפירוק האורגני.

נפח התמיסה יהיה כליטר לק"ג. מוסיפים למיכל מים 7% מלח, 70 גרם לליטר. כדי שהמלח יימס היטב, כדאי לערבבו במים פושרים (לא חמים).

מערבבים את הזיתים עם שיני שום קלופות (5-6 לק"ג), פלפלים חריפים (2-3 לק"ג), קצת שמיר ומכינים פרוסות לימון חתוכות מ- 2 לימונים בינוניים , ומניחים אותן בצד.

את תערובת הזיתים השום והפלפלים מכניסים לתוך כלי זכוכית עם מכסה הנאטם הרמטית. את פרוסות הלימון נמקם בדופן הכלי כך שהוא ייראה מבחוץ וישדרג פלאים את הסצנה. ניצוק מלמעלה שמן זית בעובי של כס"מ לאטימה מלאה ולמניעת עובש. נאטום את הכלי.

בגדול זהו.

את הכלי נניח במקום מוצל וקריר. לאחר כששה שבועות נפתח לטעימה ראשונה. הזיתים יהיו אכילים וטעימים עם כי עדיין מרירים מעט. ככל שייארך הזמן – תפוג המרירות והטעם ישתבח.

המהדרין מוציאים כמות מדודה לצנצנות קטנות יותר (כ- 200 גרם) ומוסיפים תיבול כיד הדמיון.

בהצלחה!

היא תשגע אותנו קצת

שלהי דקייטא קשין מקייטא.

לא בטוח שבטמפרטורות, אבל ודאי בהרגשה. נמאס מהחום והכמיהה לריח הטוב של הגשם הראשון מתעצמת. ככה זה תמיד. הימים מתקצרים ושמי הערב המתקרר מתעבים בענני סתיו.

בסיפו של יום הרת עולם  תשג"ע העננים כבדים קצת, אפורים. תולים ארץ על בלי מה.

האי הקטן שלנו מבודד מתמיד. משוגעים מצפון, ממזרח ומדרום. וממערב – הים אותו הים.

הכלכלה העולמית לא משהו ונס ההישרדות שלנו מקרטע מול כלכלת בחירות מחזורית.

ובכל זאת, טובי העין מבחינים בענני הנוצה הקלים, המבקיעים את דרכם בזריזות אופטימית ומעטרים שמים שקופים שאחרי הגשם במשיכות מכחול לבנות.

שלשת רבעי הכוס שלנו מלאה. בדור המשך נפלא, בצבא חזק ואיכותי, בצמיחה כלכלית, בחינוך טוב, בטבע כובש. המקום הטוב בעולם לחיות בו, בני חורין וגאים.  בטח שיש עוד רבע למלא. אבל לכן אנחנו כאן. למלא ולהגדיש את הטוב שיש.

היא תשג"ע אותנו קצת השנה הזו אבל בסופה ימתין לנו שוב הסתיו בלובן הכותנה ואודם הרימונים.

דיר באלכום!

בסביבות מאה ועשרים פסוקים בפרשת כי תבוא מפרטים לפרטיהם את כל גווני הרוע והזוועות על פני האדמה המופנה כולו כלפי עם ישראל שנטש את אלהיו. עשרים פסוקי הסיום של הפרשה, פרק ל', מרככים קצת את המסר ומבטיחים Happy end  לעם שישוב בתשובה שלמה. יחס של 1:6 בין מאמץ השכנוע דרך הטלת אימה לבין זה המבטיח עתיד ורוד.

ואולי זו נפש האדם הזקוק להנעה מתוך כורח ויראה ויפעל מעט מדי, אם בכלל, ממניעים של הכרת הטוב?

כך או כך, המסר המסיים המשמעותי של משה לעם לפני מותו ברור מאד. דיר באלכום.

שמירה על נאמנות לאל אחד ומצוותיו לאורך זמן היא אתגר לא פשוט מאז ומעולם. פעם הפיתוי היה אלילות מוחשית מורידה גשמים ומביאה יבול, היום הפיתוי מתמצה בספקנות וטכנולוגיה חברתית כדרך חיים אלטרנטיבית. דת, כל דת, מתמודדת כל הזמן עם תחרות קיומית על מקומה מול דתות אחרות , מול זליגה קבועה , עולה ויורדת של מאוכזביה למחוזות אחרים, לא בהכרח טובים יותר.

אז איך מתמודדים? עידן ההשכלה ולאחריו עידן התקשורת הביאו איתם גל עצום שהוריד את החומות וטשטש גבולות בין עמים ואמונות. החברה החרדית הגיבה מאמצע המאה התשע עשרה בהתבדלות והגבהת החומה, כמעט בכל מחיר, כטקטיקה הבולמת חשיפה לעולם שבחוץ והיסחפות לחופים רחוקים. זה כבר עובד 150-180 שנה, במחיר כבד של ניוון תרבותי , כלכלי ואישי. בעידן התקשורת הפתוחה ושינוי מבנה התעסוקה והכלכלה, זה לא יחזיק מעמד זמן רב, וקריסת פירמידת החומות תשנה מהותית את פני החברה החרדית במחצית המאה הבאה.

לצידם, הסתופף סגמנט קטן של אורטודוקסיה מודרנית, פתוחה, משתלבת. שלוחות הרש"ר הירש מכאן, עובדי כפיים שומרי תורה משם, אקדמאים ברוח הרב סולובייצ'יק ועוד. קבוצות קטנות, אבל איכותיות. בישראל הקבוצה התמקדה בעיקרה סביב תנועת בני עקיבא שסימנה את עצמה כגשר של מעורבות, כזו המשלבת לכתחילה שמירת תורה ומצוות עם מעורבות מלאה בחיי המעשה. חינוך למורכבות כדרך חיים.

הסגמנט הקטן הזה החל להתבדל בשנות השבעים. יצא מהערים הגדולות והתקבץ ביהודה ושומרון, בישובים קהילתיים, בשכונות מסוימות בפתח תקוה-רעננה. בהדרגה הוא פסק מלהוות כח משלב והפך להיות ציבור מסתגר עם חומות שקופות. כיום, שלשים שנה אחרי תחילת עידן ההסתגרות, רוב ציבור המחנכים בציונות הדתית יעדיפו מסגרות נפרדות, גם לבנים ובנות מגיל מוקדם מאד, רואים בשרות צבאי מלא ביחידות "רגילות" תופעה של בדיעבד. לא רואים בעין טובה מעורבות אקטיבית של נשים בפיתוח העולם הרוחני שלהן ושל סביבתן. הגבהת החומה דרך העצמת איסורים והגבלות מופעלת כשיטה פשוטה של ניהול סיכונים הנובעים מזרימה חופשית של דעות ורעיונות.

 בניית מוטיבציה דתית המושתתת על חשש כפייתי מאיסורים ולא על סקרנות ועניין מכוונת לציבור עדרי שמבחינתו השלכת קופסת נרות למדורה היא קרבת אלקים. אנחנו לא שם, וגם לא שואפים להיות שם.

מבחנה של הציונות הדתית הוא בליטוש מסרים ברורים של נורמליות.

אמונה נורמלית ולא אכסטטית בבורא עולם, בתיקון עולם, ביכולת להיות טובים יותר וביכולת לשנות.

אמונה ביכולת לשלב מעורבות מלאה בחיי עולם ומדינה עם חיים דתיים מלאים תוך התמודדות קבועה עם ספקות והלכי רוח משתנים כדרך חיים.

חתירה לדו קיום אמיתי, משתף, לא מתנשא, עם העולם החילוני שסביב. לא בקבלה אוטומטית, בביקורתיות, בהימנעות מאימוץ טרנדים מטומטמים אבל במגמה להשפיע מגובה העיניים.

איך תיראה הציונות הדתית בעוד 30-50 שנה? כנראה כרצף של סגנונות דתיים המתחילים בשומרי מסורת וחגים, שומרי שבת וכשרות, תרי"גיסטים וחרד"לים בקצה. חלק גדול ישתייכו למשפחה אחת שהוציאה מתוכה סגנונות הרבה ועדיין היא משפחה אחת, חמה ומלוכדת.

האתגר יהיה לשמר את הרצף הזה תחת קורת גג אחת , לקבל ברצון ואהבה את התנועה לארכו ואולי לשוב ולהיות הכבל הדק, השברירי עליו מושתת הגשר בין תורת ישראל, האמיתית, ההומנית לבין בית ישראל המבקש לו דרך.

הם הגיחו עם שחר, בהפתעה מושלמת

 תכל'ס, כולם כבר ציפו לזה , אבל לא ידעו מתי בדיוק זה יתרחש.

ההפתעה הייתה טקטית. ומושלמת.

הם הגיחו עם שחר , מבין ערפילי הבוקר, כאילו משום מקום , בוהקים מול קרני שמש ראשונות.

בקבוצות קטנות, גאות, היוצרות יחד כח ממשי.

החצבים.

יש להם אסטרטגיה חזקה, לחצבים. פריחה בשלהי העונה היבשה. כשהכל סביב קמל וכמה לגשם.

לחרקים אין הרבה ברירה והם מתבייתים על פרחי החצב כמוצאי שלל רב.

 "בידול" , קוראים לזה בשפה העסקית. עוד דרך להתבלט בסביבה תחרותית רוויה.

אבל יש שם עוד משהו, בחצביות הזו. התמדה.

 היכולת הזו לבקוע כל פעם מחדש בלי קשר לתנאי הסביבה המשתנים.

החצב מעטר את מבואת חגי תשרי העוטים הרהורים וכובד ראש.

מדגיש את סופיותה של העמלנות האנושית הסיזיפית. קמלה במהירות למול חיי הנצח של בצל אחד, התקוע לו בעומק של מטר.מגיח כל שנה ללוות את תקיעת השופר.

אבל מול המחזוריות האינסופית, המגמדת, יש פרץ קבוע של עשיה, של תנועה. של הזדקרות גבעולית המפנה מבט קצר, מהורהר. וממשיך הלאה.

חיים.

מוקדש לרונית, חגי,עומר, אלון ויונתן 

קדיש בבצוע הטנור דודו פישר

הקיץ הזה מלאו 70 שנה לתחילת משלוח יהודי פולין למתקני ההשמדה בטרבלינקה , סוביבור ובלז׳ץ.
ביום ג׳ השבוע יערך ערב זיכרון ביד ושם. התכנסות, כיבוד קל, שר החינוך, שר התרבות של פולין. יושמעו היצירות כל נדרי וקדיש בביצוע הקאמרטה הישראלית. טנור - דודו פישר. איך לא?
התמונה המצורפת מעטרת את ההזמנה. ״גירוש יהודים משחדל ובית לטרבלינקה״ אוסף התצלומים , יד ושם.
כבר 70 שנה? רק 70 שנה? הזמן יחסי. הרוע לא. הוא מוחלט.
והוא מעבר לגדר. במצרים ההולכת ומקצינה, בסוריה השופכת דמים בסגנון חופשי, באיראן המבטיחה לקיים. בעולם הממנה שוב ועדות היגוי להשלטת שלום עולמי עם כאלו שהמילה הזו טרם חדרה ללקסיקון שלהם.
ובתשעה באב שחל בשבת, בחום המעיק של יולי אוגוסט, בקומבינות פוליטיות לחובבים, ובאי שקט חברתי שלא מגיע לפתרונו, העולם מסביב נראה מאיים מתמיד.
ירמיהו, ישעיהו, מגילת איכה שתקרא מהריצפה , כולם עוסקים בשסע החברתי,בשנאה, בשחיתות, באי הקשב הפרמננטי כמקור הרקב שאיפשר לאורבים ולעורבים שסביב לעוט על הטרף המוחלש פנימית.
איך אפשר להתנער ולהתניע מהלך חברתי פוליטי עמוק, חוצה דת, ימין, שמאל, סוציאליזם וקפיטליזם, מחפש בכוח את שיווי המשקל בו ניתן לקיים חברה תקינה, שיוויונית ואיתנה מול האתגרים המאד מורכבים הצפויים לה בשנים הקרבות. אולי קוראים לזה מנהיגות?
ש״ש, צום קל, והצלחה למתעמלי הקרקע.
שי

גשם אנגלי ממסך

שייט רגוע לאורך נהרות ה- Norfolk בצפון מזרח אנגליה.
טבע נטו. כפרונים פזורים פה ושם, גינות קטנות, מוקפדות. Less is more.
גשם אנגלי דק לאורך כל השבוע. הנהרות גבוהים והירוק - ירוק מאד.
הכי רחוק שאפשר משיא חום נוסף, מהפיגועים שחזרו שוב, ממניפולציות קואליציוניות ומחילופי הדורות בהנהגה החרדית.
התקשורת הסלולרית רבת העוצמה רודפת אחריך ומשיגה אותך בכל חור, מתחבר ומזריק מנה נוספת של ynet , גל״צ , ג׳ימי ועוד.
המינון קצת יורד אבל עדיין שם. סדנת גמילה?
שיטוט באנגליה הכפרית מגלה אנשים אדיבים, מסבירי פנים, בטבעם, לא מעושים. יוצאים בבוקר לעבודה, חוזרים לעת ערב, קצת גינון, קצת ספורט, טלוויזיה, מצקצקים לנוכח טרדות הביטחון באולימפיאדה. בירה בפאב. זהו.
הרוע העולמי שאופף אותנו מכל עבר, נראה מנהר ה- Bure לא נתפס ולא מוחשי.
יושב על גדת הנהר, מביט בשקיעה שלא נגמרת ובמים המשתקפים ושוקע במחשבות נוגות על הרוע המונע משנאה, קנאה ושכל כך מסיט אנרגיות, משאבים , יצירתיות לכיוונים ההפוכים מהנדרש ליקום הזה במאה ה- 21.
תשעת הימים שבין ר״ח אב לתשעה באב הם בעצם תהליך הדרגתי של צמצום הפרעות חיצוניות ומרוץ לא נגמר של כמיהה לריגושים לקראת יום המסמל אולי עבורנו את יום הרוע הבינלאומי . רוע שניתק בהדרגה את הקשר בין עם לארצו והפך אותנו לנוודים תלויי חסד.
הצום עדיין נתפס כפעילות דתית כפייתית ונטולת משמעות, נחלתם של דתיים בלבד. העולם שמסביב , תקשורת, עבודה, ממשיך במהלכו, כמעט ולא מתייחס. יש כאן הזדמנות מעניינת להפוך את תשעה באב ליום הלחימה ברוע על נגזרותיו הגזעניות, החברתיות, הכלכליות . וכמו היום הסביבתי המצוין בעולם כולו, להנחיל לעולם את יום הרוע הבינלאומי. תרומה צנועה לתיקון עולם.
ש״ש,
שי

באומנות - כמו באומנות. אין סוף ליצירתיות

חאן אל עומדן בעכו תובב"א

קטע מתוך דו"ח ועדת טל – 2000:

"ברישום ביומנו ביום כב' בשבט התש"י (9.2.50), ציין ראש הממשלה ושר הבטחון ד'

בן גוריון כי הופיעו בפניו ראשי הישיבות ובקשו את שחרור בחורי הישיבות. וכך כתב

בן גוריון ביומנו:

באה אצלי משלחת ראשי ישיבה: הרב מלצר, טיקוצ'ינסקי, הרב כ"ץ מפתח תקוה,

הרב סורוצקין ועוד צעיר אחד [ככל הנראה הרב מ' ד' טננבוים ז"ל]. באו לבקש על

שחרור בחורי ישיבה משרות בטחון; ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר נתנה -

בססו דבריהם באריכות, בזה אחר זה.

 בקשו שניתן חוק על השחרור. הסברתי להם שהחוק לא יתקבל. הציעו תקנות על ידי

הממשלה או שר הבטחון, שמא ישתנה בינתיים שר הבטחון.

נימקתי קושי התקנה. הרב מלצר בסס דבריו בפסוק מקהלת: "טובה חכמה מכלי קרב"

(קהלת, פרק ט' פסוק יח') - חכמה זו תורה. שאלתיו, אם אין הכוונה לחכמה

אסטרטגית, שהיא טובה מכלי קרב? אמר - התורה נדרשת בשבעים פנים.

הם חוששים שרוב בחורי ישיבה יפסיק את משנתו - לא ישוב אליה. גם לא הסכימו

להצעתי, לאמן בחורי ישיבות במקומם. אם כי הבאתי ראיה ממשה רבנו ומיהושע בן

נון (לדבריהם, היו אלה ראשי ישיבות, שהיו מצביאים)."

הביטוי הכתוב הרשמי למדיניותו זו של ד' בן גוריון ניתן במכתבו מיום כד' בטבת

התשי"א (9.1.51) אל מנהל משרד הבטחון ואל הרמטכ"ל, בו כתב כדקלמן:

"על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור

זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם

עוסקים בלימוד תורה בישיבות.

 השחרור אינו חל על "בחור ישיבה" שעוזב את הישיבות לזמן מה (אם לא מסיבת

מחלה) ועוסק בענין אחר, אפילו בענין שמוטל עליו מטעם הישיבה, כגון הוראה

ובמחנות כדומה.

הודעתי על כך לשר י. מ. לוין על מנת שיודיע זאת לראשי הישיבות, והוא קיבל על

עצמו להודיע להם."

....וכל השאר – היסטוריה.

כדאי לקרוא בעיון את כל דו"ח ועדת טל משנת 2000. דו"ח מעניין ומעמיק שלא נעשה איתו דבר וחצי דבר. http://www.knesset.gov.il/docs/heb/tal.htm

הנתונים והתחזיות בדו"ח הוועדה התקיימו במלואם. המס' המצטבר של בני הישיבות הזוכים לפטור משרות צבאי עומד על כ- 70,000 (לא כולל עשרות אלפים שיצאו מהסטטיסטיקה עקב גיל או מס' ילדים).

שלש אוגדות. מאות אלפי ימי מילואים.

בעוד שנים ספורות יהיה מס' המתגייסים קטן ממספרם של מקבלי הפטור. ואז?

איתרע מזלו של ר' ביבי והבועה שהתנפחה לממדים מפלצתיים התפוצצה במשמרת שלו. אז אפשר לומר שזו לא בועה , לשים פלסטר או גבס מרשים. אבל הסיפור נגמר. נמאס לנו.

ושבועה מתפוצצת, היא לא עושה את זה בעדינות. ובישראל, כמו בישראל, עוברים ביומיים לבצוע שינוי קיצוני לנהלים ומערכות שהתנהלו באין מפריע 65 שנים. ברור שזה לא יילך.

את ההחלטות חייבים לקבל ולהציב אבני דרך ברורות , מקובעות בחוק ליישום השוויון בנטל לכלל אזרחי המדינה הזו, כולל הציבור הערבי. לא יתנו – לא יקבלו. שירות בקהילה, במכבי האש במד"א ובמוסדות סיעוד.

התהליך צריך להימשך כ- 5 שנים שבמהלכן נזכה לראות בתחילתו של השינוי האמיתי המיוחל – השתלבות המגזר החרדי בשוק העבודה, עליית רמת החיים שלו, הגדלת שותפותו בתוצר הלאומי וצמיחה כלכלית מואצת. אלו, ולא השירות הצבאי, הם היעדים העיקריים של המהלך שאולי יצליח לנער מניוונה חברה שלמה שנדחסה לפינה חברתית כלכלית בלתי אפשרית כמוצא יחיד לצורך להימנע מגיוס וחיכוך עם העולם שמעבר לחומת הפעשקווילים.

בדיעבד, בעוד כעשור, יבין הציבור הזה שגזירות שלשת השבועות תשע"ב היו אלו שפרצו את החומות ואת המצור מבפנים – החוצה.

ש"ש,

שי

לובשות לבן , מתכננות משכנתא

הקיץ בעיצומו. שיא עונת החתונות הראשונה. השנייה תפרוץ לאחר תשעה באב ולקראת החגים יחזרו ככל הנראה הכוכבים למסילותם.

ואנחנו, מקשישים משהו, עוקבים בהשתאות אחר עדרי הצעירים והצעירות המפזזים בעוז ,  מותירים את מאטי הקצב ומסדירי הדופק במעגלי רכבת חיצוניים.

מיטב הנוער. שרתו בצבא הכי צבא שאפשר, משקיעים בלימודים הכי שאפשר, רציניים, מחויבים, לוקחים אחריות.

עוד מעט קט ויתעטפו במעגל החיים התובעני של עבודה, פרנסה, גידול ילדים, משכנתא, ומה לא. משפחה ישראלית. רובם במעמד הביניים הסנדוויצ'י של שכירים ממוצעים , משרתי מילואים, משלמי מיסים ושוחרי טוב. תרמו 24 עד 48 חודשים ממיטב נעוריהם למדינה שעכשיו מפנה להם עורף.

והם לא צריכים הרבה. לא השתנה הרבה בשנה האחרונה מאז מהומות טרכטנברג הראשונות. במונחי עקרון פרטו, הבעיה הייתה ונותרה עלויות בלתי הגיוניות של מחירי הדיור ההופכים  רכישת דירה לבלתי אפשרית ואת שכירתה לסעיף ההוצאה המכלה כל שקל פנוי ולא מאפשר ניהול תקציב משפחתי שפוי. המשפחות הצעירות מתבגרות למצב ללא מוצא.

מחירי הדיור הגבוהים הם פונקציה ישירה של היעדר היצע שיבלום את האמרת המחירים מול ביקוש קבוע של 40-50,000 יח"ד בשנה ושל מצעד האיוולת המתמשך בו מדינת ישראל מספסרת בקרקעותיה ועושקת את אלו שהיא כה תלויה בהם.

ויש פתרונות אלא שסבך החידלון והבירוקרטיה תוקעים אותם באיבם.

למינהל מקרקעי ישראל כלים מובנים הטעונים החלטות ממשלה פשוטות למתן הנחות במחירי הקרקע מהערכות השמאי , ההזויות מאד בחלקן. יש לקשור את גובה ההנחות עם פרמטרים מוצקים של שרות צבאי (אמיתי) , ניקוד גבוה יותר לשירות קרבי, למגרשים באזורי פריפריה ולגודל יחידת הדיור הנבנית בשלב הראשון.

דוגמא מספרית: מגרש בן כ- 350 מ"ר בגליל או בנגב יימכר בסכום של עד 100 אלף ₪ ליוצא צבא שבונה יחידה של עד 120 מ"ר. בית בסטנדרט צנוע ואיכותי יעלה 3500 ₪ למ"ר. הבית, כולל פיתוח יגיע לכדי 600-650 אלף ₪. בהינתן הון עצמי נדרש של כ- 200 אלף, נדרש לממן סכום סביר שמבטא משכנתא חודשית של כ- 2500 ₪. לא פרוטות, אבל סכום בר השגה לשני בני זוג עובדים.

זו הבעיה כולה, והיא ניתנת לפתרון במאמץ ממוקד.

בעוד שנה וחצי, ילכו עשרות אלפי זוגות צעירים לקלפי. ברובם לא מפעילי תנועת המחאה הלא ממוקדת ומרובת האינטרסים הסותרים. הם הבנים והבנות שלנו. והם ישפטו את הנבחרים על עומק הפקרתם.

ש"ש,

שי

אבל יהיה מה שיהיה, בקיץ הזה הן לובשות לבן, חושבות מחשבות בהירות. ובלאט , חרש חרש, טופפות עתידות לקראתם, לקראתנו. איזה נפלאים אתם, דפנה ואסף.

כי גרים היינו

הכפר ג'סר א זרקא , כפר דייגים שלו למראה השוכן באזור מעגן מיכאל. תושביו התפרנסו בעבר מדייג. לצד יישובי הסביבה הוא בהחלט ניתן להגדרה כיישוב טעון טיפוח.

הכפר נוסד ב- 1864 ע"י בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו ממצרים עם חילותיו של מוחמד עלי והחליטו להשתקע כאן. 

חלק מהשבט הבדואי אל הייב נדד בשלהי התקופה העותומנית לגליל והתיישב באדמות טובא זנגריה ובעמק בית נטופה. דרך ארוכה עבר השבט מאוהלי קידר שלפני 100 שנים לוילות הרחבות ספונות האבן והמטופחות במאה ה- 21. הכביש הראשי המוביל לרומת הייב נקרא שדרות גנדי על שמו של רחבעם זאבי, מפקדם של רבים מבני אל הייב ששירתו כגששים בבקעת הירדן, המזרח הפרוע של סוף שנות השישים.

יש עוד דוגמאות כאלו ברחבי הארץ, כפרים שהוקמו ע"י נוודים שהגיעו מאפריקה וממדבריות ערב. למעשה - רוב שבטי הבדואים בנגב הם כאלו.

כיום, מדובר ללא ספק באזרחים לגיטימיים ושווי זכויות של מדינת ישראל. חלקם משרתים בנאמנות בצה"ל ובכוחות הבטחון, חלקם בתעשיה ובמדע וחלקם לא.

השכם בבוקר, בין חמש לשבע, מתעורר הכביש האזורי השכוח מצומת המוביל דרך כפר מנדא ליישובי משגב.

לאורך הכביש בצומת כפר מנדא עומדים מאות סודנים וממתינים למעסיקיהם היומיים, רובם ככולם, קבלנים קטנים מכפרי הסביבה.

היום, כשקשה למצוא בגליל פועלים שכירי יום בשכר מינימום לעבודות שטח קשות, כי דמי האבטלה מתגמלים יותר, הגיעה הישועה בדמות סודנים (או אריתראים) חסוני גוף ותאבי פרנסה.

רובם מוסלמים, וככאלו, הם נקלטו במהירות בכפרי הסביבה , סוג של קרבת דם רחוקה או לפחות זהות במנהגים ומצוות הדת.

זו הגרסה הגלילית לתופעת העובדים הזרים מאפריקה. 

תרצו - הגרסה המעודכנת לחמולות שיהאב, נג'ר ואל הייב. נדידת עמים בעקבות הלחם.

התגובה הישראלית - יהודית מורכבת.

ההשפעה ההרסנית והקשה של התבססות עשרות אלפי פליטים בלב המדינה ברורה , נוקבת ומחייבת הגנה. 

אנחנו קטנים מדי מכדי לשאת שינוי דמוגרפי שישפיע מהותית על אזורים שלמים ועל אופיים. מקומם לא איתנו, וככל שנגרור רגליים ונימנע מפעילות נחושה, כך יקשה עלינו לפעול בעתיד.

עם זאת, עם של פליטים אנו. הפליטות היא תמצית ההיסטוריה היהודית ומכאוביה. גם דור עשירי בגרמניה או בפולין יוגדר תמיד כזר מנוכר.

אנו נעים באי נוחות למראה תמונות של מצוד משטרת ההגירה אחרי פליטים מסכנים למראה, למראה מחנות הסגר מוקפות תיל.

באיוולתנו, הובלנו את עצמנו למצב מורכב, אבל צופי פני עתיד - אין הרבה ברירה.

בראש וראשונה יש למנוע בכל דרך כניסה של פליטים לא חוקיים לתחום המדינה. אני מניח שניתן למצוא דרכים לכך.

נכנסו? פינוי מהיר ומיידי לארצות המוצא. נחישות תביא בהכרח לצמצום המוטיווציה להגיע לארץ המובטחת הפותחת שעריה לרווחה.

אבל, עם זאת, הדרך צריכה להיות אנושית וחמלתית ככל הניתן. בנחישות אך לא בהשפלה. מדובר בבני אדם, כמונו, שנמלטים מארצות קשות אוכלות יושביהן. ישנם עשרות מיליוני כאלו בעולם , ולא לפתחנו פתרונם. בשום שכל, יימצאו דרכים תרבותיות ומכבדות. לא ציד אדם לאור היום ולעין המצלמות, כי שר זה או אחר זקוק לתודעת עשיה ציבורית. לא התעמרות, זהירות מיוחדת לחלשים, נשים וילדים. פעילות מורכבת ולוואי שנעמוד בה בכבוד הראוי.

ש"ש,

שי

הבוץ טובעני מתמיד

פרשת גבעת האולפנה בבית אל היא מיקרו קוסמוס של הקונפליקט הפנימי הגרעיני ביותר של החברה הישראלית בחצי המאה שעברה. מיקרוקוסמוס של סימפטום ושל תהליכי הטיפול בו.

בקצה, ישנן עשרות משפחות תמות וישרות דרך, שרכשו דירות במיטב כספן. רכישת דירה היא ההחלטה הכלכלית הכבדה ביותר של משק בית. תסכולן גדול. הן עברו את מסכת הייסורים הסטנדרטית של אישורים, פקידים, קבלנים, מפקחים , בחירת רצפות וסוג ברז. ולבסוף – סליחה טעות, חברים. יש בעיה קטנה עם הקרקע וכנראה צריך לזוז מכאן. ברמה האישית של מאויימי הפינוי – קטסטרופה.

מישהו, מי שהם, ידע/ידעו שהקרקע באזור ההוא לא מוסדרת. היא לא הוקצתה ע"י החטיבה להתיישבות , זרועו של מנהל מקרקעי ישראל ביש"ע. זה נראה יותר מהכל כמו תרגיל "מצליח" מצוי מבית מדרשה של ההתיישבות ביש"ע. ננסה, ובעז"ה, הכל יסתדר לטובה. זו , בעצם, ליבת השיטה הפתלתלה שמעמיקה עם כל תנועה סיבובית שלה את טביעתנו בבוץ העמוק. האסטרטגיה ההתיישבותית פשוטה, ועובדת. עשייה, במלא ההיקף, בכל מקום. העובדות בשטח יציבו סטטוס שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. ואכן, אי אפשר להתעלם ממנו. חלק משמעותי מאדריכלי ומבצעי המדיניות הזו מאמינים בכל ליבם שהעשייה ההתיישבותית, בבחינת צמיחת גאולתנו, היא הפתרון האמיתי לסכסוך הגרעיני עם הפלשתינאים על שטחי יש"ע. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. והבוץ, הבוץ הולך ומעמיק הולך ומתעכר.

פתרון הקסם הלהטוטני נוסח ביבי, שבאמת לא יכל כראש מדינה להתעלם מפסיקת הרשות השופטת מסתכם מבחינתו בקומבינת קריצה למתיישבי יש"ע. הורדנו בית? נקים עשרים במקומו. יופי. יש נראטיב חדש לענות בו בעולם הפריימריס. והיכן היה השלטון כשהקימו את הבתים על קרקע פרטית בסיכון גבוה של משתכניהם התמימים? אין צילומי אוויר? אין מערכות מידע? יש, אבל לעיתים עדיף להצעיף מבט.

להתיישבות ביש"ע דרושה יותר מתמיד EXIT STRATEGY. אם ראשיה יובילו אותה, ייטב להם, אם לא, ייכפה עליהם, ועלינו, מבחוץ, תהליך נוקשה, כואב, טראומטי. ובקרוב. העולם החופשי של המאה העשרים ואחת לא משלים עם היעדר הזכויות האזרחיות של מיליוני פלשתינאים בשטחי יש"ע ואנחנו גם לא מעוניינים לשלוט בהם. הם לא יתרמו מאומה לפיתוח מדינת ישראל וייהפכו להיות קני צרעות זוללי תקציבים ממשלתיים ותשלומי העברה נוסח יישובי ואדי ערה. מסיתים נגד המדינה במימונם המלא של משלמי המיסים. עסקה מושלמת.

נכון, אין כנראה עם מי לדבר. המנהיגות הפלשתינאית משותקת פנימית. אבל זה בדיוק המועד הנכון לגבש אסטרטגיה ברורה ובוטחת המיטבית עבורנו ולקדם את ביצועה.

המתווה הכללי שלה כבר די ברור, חלקו גם כבר מסומן בשטח. גושי ההתיישבות הגדולים בצירי אריאל וקדומים, גוש מעלה אדומים, גוש עציון, דרום הר חברון, נכסים אסטרטגיים באזור בנימין, צפון ים המלח ושליטה מסוימת בגב ההר . מאד דומה לתכנית אלון שעוצבה כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים וזכתה להתנגדות משמאל ומימין. היום , היינו קונים אותה בשתי ידיים.

הגישה הישראלית צריכה להיות ברורה , נוקבת ולהיות מלווה באבני דרך אופרטיביות של ביסוס קווי גבול ברורים ומוגנים. אין דרך אחרת והזמן לא יטשטש את חריפות הבעיה.

האם תמצא לנו מנהיגות חזקה, אמיצה, גם מקרב המתיישבים ,שיירתמו לביצוע מהלך נועז, פורץ דרך שיבטיח לדורות הבאים סיכוי טוב יותר? אני מסופק.

אז בתי האולפנה יפונו במחיר אישי כבד . עמונה היא קדימון לעומת מה שנראה בבית אל.

ובתחילת שנת 2013 יגבש נשיאה הנבחר (מחדש) של ארה"ב מתווה ברור הכולל לו"ז לפינוי רוב שטחי יש"ע בלי שנוכל להשפיע על התכנית ושלביה.

ממשלת ישראל תגרור רגליים, תשתרך חסרת  אונים ותבצע מהלכי ביניים כואבים שינסו לדחות את המהלך האמיתי המסדיר. זהו גורלו של הנרפה והפסיבי.

עלה עלו ונעלה.

ש"ש,

שי

שונה הצפונית והדרומית שוכנות כמטחווי דיווש קל מטירת צבי וכפר רופין.

אין בקורי נימוסין הדדיים, אין פועלים משונה בשדות עמק בית שאן. אבל אין עוינות. גבול שקט של עובדי אדמה שוחרי יבולים. מלפפונים ועגבניות בשונה, חמניות ומאגרי מדגה בעמק המעיינות.

טיול אופניים בעמק המעיינות. 35 ק"מ של מים ופסטורליה , שעות ערב מוקדמות, הפנסים האדומים האחוריים מנצנצים בטור ארוך וגחלילי בואכה עין מודע הקסום. השבילים מתפתלים בין שדות חיטה קצורים, חמניות טרם קציר. ראשית הקיץ.

יש אריות , יש אנטילופות

לקראת הפגישה השניה עם ״הצ׳יף״ התעוררה איזו שהיא בעיה הקשורה לביורוקרטיה מקומית העלולה לעכב משמעותית את התכנות הפרוייקט. א. ואני ייגענו את מוחנו בתחבולנות ישראלית קלאסית עוקפת מכשולים ביצירתיות. הגענו לצ׳יף עם כיווני פעולה אפשריים. הוא הקשיב בסבלנות, מטה את גופו קדימה בריכוז. פנים מלאים, עגולים, עיניים חודרות מתגלגלות במהירות לכל הכיוונים כמו חיישני על. סיימתי. הצ׳יף התרווח לאחור בכיסאו , הביט לעיני ואמר: Don't worry, there are lions and there are antelopes . ופרץ בצחוק מתגלגל במשך דקות. ארץ גדולה, אנגולה. פי 65 מישראל. כ-12 מיליון תושבים, רובם מרוכזים סביב 4 ערים גדולות במשהו שנראה כמו מחנה פליטים ענק. סמטאות עפר צרות, פחונים , מבני בלוקים המצויים תמיד באמצע בנייה. תחבורה בלתי אפשרית. 10 ק״מ בשעתיים. הכל תקוע. המסחר מתבצע לאורך הכביש. אלפי אנשים משמשים חנויות ניידות. נושאים את תכולת מרכולתם בידיים עמוסות. חנויות מתמחות. בוטיק. אחד עם לוח עץ ענק מחולק למדפונים בהם מונחים כתבי עת כולל המעודכנים ביותר , Fortune, Economist ומה לא. לאחר יש מגוון חיבורים ומטענים לטלפונים ניידים. שלישי משמש כחנות דיסקים ניידת, בפינה קבועה - בית מרקחת של איש אחד. במהלך התנועה המזדחלת סיימת את רשימת הקניות שלך. יש הכל. הודות לאוצרות הנפט ומרביצים של מתכות יקרות, אנגולה היא אחת מהמדינות העשירות באפריקה. כמו באפריקה העושר הזה מחולק שווה בשווה. עיקרון פרטו. 20 אחוזים מהאוכלוסייה נהנים מ 80 אחוזים מהעושר. עשר שנים לאחר סיום מלחמה פנימית נוראית המדינה עדיין בעיצומו של שיקום.  נראה שנעשים מאמצים גדולים וכנים לדחוף את המדינה קדימה במונחים של תשתיות, חינוך, בריאות, תעסוקה. הפער כל כך גדול שיחלפו שנות דור עד שניצני השינוי יתנו סימן ראשון לאות חיים. הניגוד הוא מהותה של המדינה. אלפי רכבי פאר ממלאים את הבירה לרואנדה כשלצידם פוסעות נשים, תמיד נשים, בלבוש אפריקאי מסורתי, נושאות על ראשיהן את משא יומן ( שני ארגזי קולה, ארבעה אשכולות בננות ומה לא) כשראש של תינוק מציץ בסקרנות ממשא הגב הקשור מאחור. מגדלי יוקרה מערביים נבנים  בכל מקום לצד פחונים נוטים ליפול. שכר מנהלים ברמה מערבית לעומת שכר עובדים פשוטים ברמה של 500 $ לחודש.  אי אפשר לשפוט את אנגולה בעיניים מערביות. אפריקה שונה ותישאר כזו. השינויים מתרחשים שם בקצב פנימי של קבלה , סבלנות והשלמה עם מציאות שנראית להם הכי טבעית שיש. הם נראים שמחים. משמיעים מוסיקה אנגולנית קצבית ומתנועעים לקצבה. היום זה היום. מחר? מי יודע? טוב, יש אריות ויש אנטילופות.