שלשום , בז' בחשוון , התחלנו לבקש טל ומטר. כדי לצאת בטוח שכל עולי הרגל של סוכות אכן הגיעו חזרה הביתה, המתין הגשם יומיים נוספים והבוקר החל החורף האמיתי. קשת מרהיבה עלתה מעל בקעת בית נטופה. רגלה האחת בכפר מנדא והשנייה בבית רימון.
הקשת מסמלת פיוס בין האדם לבוראו שהחריב את עולמו במבול והראה לנוח אות מרהיבה של תקווה כשכלו המים ואי שם בצבץ לו עץ זית עמוק שורשים, רטוב, אך מלבלב.
בין ז' לי"א בחשוון תש"ב , לפני שבעים שנה בדיוק, נתעלמה הקשת מעשרים ריבוא מיהודי פיוטרקוב שנדחסו הלומים ומבועתים לקרונות הרכבת שהובילו אותם בתאום לוגיסטי מדוקדק לטרבלינקה. המשלוחים היומיים הותאמו לתפוקת תאי הגזים והמשרפות. מכל העמים שבעולם, נפלנו על אלופי העולם בלוגיסטיקה וייעול.
סבא שלי ודודי בן ה- 13 הועמסו במשלוח האחרון בי"א בחשוון. אבא בן ה- 16 , נער צעיר, עובד כפייה במפעל הזכוכית הורטנציה עמד המום לרגלי המסילה כשהקרונות שלא הצליחו להחניק את הזעקות עוברים מעליו. הקשת לא בקעה בשוך המבול הזה ואני חושב שאבא מעולם לא התפייס שוב עם בוראו.
שבעים שנה הם זמן קצר יחסית ברצף היסטורי. כברת הדרך אותה עבר העם היהודי מאז ארוכה מאד. המוטיבציה לפגוע בנו לא ירדה מהותית, להפך, אולי התגברה ולבשה כיוון מאיים וספציפי הרבה יותר אבל מחויבות העל לביטחון יכולה להגיע גם עד סודן אם נדרש. F-16 המציב רגל אחת של הקשת בירושלים ומנסה , בקושי רב, להציב את השנייה בפיוטרקוב.
