דוט קום במרחב נומדי

השיח בין ג'ון קרי לעמיתו האיראני מוחמד זריף מתנהל על שתי פלטפורמות תרבותיות שונות.

חוקרי ציוויליזציות מחלקים את העולם לתרבות המערבית ולתרבות הנומדית (נוודית).

המזרח התיכון , אפריקה ומזרח אסיה משתייכים עקרונית לתרבות הנומדית.

התרבות המערבית חושבת מופשט וממשיגה את עצמה בגבולות, קווים ונקודות.

התרבות הנומדית חושבת ופועלת במרחבים רב ממדיים, לא מוסדרים ובוודאי לא מוחלטים.

סיני, ערבי והודי לא יגידו לך לא. זה לא בקוד התרבותי שלהם. הם יגידו כן אך יפעלו בדרכם.

משא ומתן בין קווים ונקודות למרחב פתוח לא יכול להגיע לעמק השווה ולפתרון מוחלט אלא מקסימום להסדרה מקומית, נקודתית וקצרת טווח.

ג'ון קרי לא מבין את זה שחתימה איראנית או סורית על מסמכים והבנות מיועדת ע"י הצד השני לקדם אינטרסים אחרים ולהרוויח זמן. הוא חושב ומרגיש שהוא חותם על עסקת Solid concrete .

הם אגב, לא רואים בזה רמאות אלא הסכמה מלאה ברגע נתון אך זו עלולה/עשויה להשתנות בחלוף התנאים שהם עצמם יקבעו.

כל אחד שעשה עסקים עם בני התרבות הנומדית מכיר מקרוב את הסיפור של כן/לא/בטח/אולי.

אלא שמחיר הטעות כאן איננו עסקה מסחרית שהשתבשה אלא סיכון לשינוי פוזיציה דרמטי של תרבויות הרואות את עצמן כמנהיגות העולם החדש על פני ההובלה המערבית של 300 השנים האחרונות. משמעויות מטורפות ברמת הסיכון הטמון בהם לשלום העולם כולו.

מדינת ישראל חיה בתפר הבין יבשתי והבין תרבותי. היא מדינת דוט קום מתקדמת אבל ליזמות המאלתרת המיוחדת שלה יש שורשים של תרבות נומדית, לא מקובעת, פורצת גבולות.

אנחנו מנסים לנהל את סביבתנו המדינית והכלכלית במונחי סדר מערבי אך תוך הבנה מעמיקה והולכת של הסביבה הנומדית בה אנו פועלים. לסביבה הזו חוקים שונים ופרשנויות מרחיקות לכת להסכמים וחתימות.

אני לא בטוח שזה מסר אפוקליפטי או מייאש. דווקא תרבות נומדית מעריכה עמידות, נחישות ושפת גוף. גם אנחנו יכולים לנווט במרחב עמום כדי להשיג מטרות כלכליות ומדיניות שיחזקו את מדינת ישראל לטווח ארוך כאי מערבי בסביבה נומדית. יצירת אלגוריתמים מסובכים תוך כדי בילוי בחומוסיה ועיבוד מוסיקלי מורכב ורגיש במנעד מזרחי. אין עלינו.

ש"ש,

שי

ירח כסליו כמעט במילואו. מחצית נובמבר. הזיתים האחרונים בבקעת בית הכרם מובלים לבית הבד ברמה או במע'ר או בדיר חנא. השנה היה מעט פרי אך תכולת השמן היתה גבוהה במיוחד.

נסעתי לפגוש במשפחות הגדולות העטות על עצי הזית העתיקים בני מאות השנים בדיר חנא, ופגשתי עדת צלמים סובבת סביב עץ מס' 3 בן האלף. דוגמן הישרדות ים תיכוני.

הקיפוח העדתי הובא למנוחות

בפרספקטיבה של שנים, מסע הלוויה של הרב עובדיה יוסף היה גם מסע הלוויה של הבידול העדתי במדינת ישראל. אני מסתכן בקביעה שרובו המוחלט של ציבור המלווים העצום והבלתי נתפס נמנה על הסגמנט המזרחי, לאו דווקא הש"סי  או הלמדני. עמך ישראל שראו ברב עובדיה מנהיג אותנטי ואב רוחני.

בב' חשוון תשע"ד החל עידן חדש בשיח העדתי בישראל.

תנועות וזרמים, כיצורים אורגניים המשתנים ללא הרף, חייבים להמציא מחדש את ה- DNA  האידיאולוגי שלהם כדי לשרוד ולהשפיע.

פועלי ציון – מפא"י – אחדות העבודה ונגזרותיהם הוקמו כתנועות מהפכניות סוציאליסטיות החותרות לשינוי תרבותי חברתי עמוק באמצעות הפלטפורמה הציונית – לאומית של עם מתחדש בארצו.

הזרם הזה נטש זה מכבר את מצעו הקדום והפך למשכנה של האליטה החברתית הישנה והממוסדת, רחוקה מאד מעברה ומחזונה החברתי והעממי. הכי קרוב לתנועת שמרנים שבעה ומתבדלת.

תנועת החרות – גח"ל – ליכוד ונגזרותיה הוקמה ופעלה למען אג'נדה לאומית ימנית משולבת בהשקפת עולם ליברלית ואנטי סוציאליסטית. דווקא היא התבססה כביתם הפוליטי של שכבות העובדים שנמלטו מביתם הטבעי אך המתנשא והמתרחק מהעם שבשדות. הציבור המזרחי שחש אפליה חברתית ותעסוקתית מצד תנועת העבודה מצא בליכוד בית חם, הערכה וזקיפת קומה למסורתו ולשורשיו.
השיתוף הגובר של הציבור המזרחי בליכוד של שנות השבעים הקהה את תחושות הקיפוח העדתי אך לא נתן להן מענה שלם. המנהיגות הפוליטית והחברתית נותרה, בגדול, אשכנזית כשהייתה.

ש"ס צמחה על מצע התסכול ותחושת האין מוצא של הציבור המזרחי. בחברה החרדית , בן תורה ספרדי סווג כסוג ב' או ג' , לרוב לא השתלב בישיבות המובילות ואין מה לדבר על קשרי נישואין עם בן או בת למשפחה ממוצא אשכנזי, אלא אם כן מדובר בחוזרים בתשובה או בעלי פגם כזה או אחר.

מייסדי ש"ס, חבורה צעירה ושאפתנית שצמחה בבתים ספרדיים שורשיים אך מעורים בסביבתם החברתית ברחבה והמגוונת, קלטו את הפוטנציאל והחליטו שהם מפסיקים להיות חלקי חילוף באגודת ישראל או ביהדות התורה.

הרב עובדיה יוסף היה הדמות האופטימלית להוות את האייקון המרכזי בתהליך. גדול בתורה ללא עוררין, מקובל על רוב שכבות הציבור המזרחי (עם כיסי התנגדות קלים בזרם הפסיקה הצפון אפריקאי) ובעיקר – כזה שחווה על בשרו את תסכול השלטת הממסד האשכנזי על כלל המערכת השלטונית, הרבנית והתורנית בישראל.

מבחינת הרב עובדיה יוסף הקמת ש"ס הייתה מהלך השחרור והמיצוב מחדש של הציבור המזרחי כציבור גדול, מוביל, עם אג'נדה תרבותית וחברתית משלו. קהל היעד לא היה הציבור הדתי אלא הציבור המזרחי הרחב, המסורתי בעוגניו התרבותיים אך ביום יום חי באורח חיים חילוני לגמרי.

עבר דור, וישראל של 2013 איננה זו של שנות השבעים. החברה הישראלית הולכת ומתמזגת בקצב שלה, במאפיינים שלה , טובים יותר וטובים פחות. יותר ויותר בעלי רקע אשכנזי חילוני מאמצים יחס חיובי למסורת בסגנון המזרחי המכבד אם כי לא מקיים בדבקות תרי"ג מצוות, השפה, המוסיקה, האוכל, היחסים הבינאישיים מתמזגים למשהו חדש, ישראלי המנסה לערבב את הטוב מכל דבר, רב תרבותיות שבמידה ותיקח בעיקר את הטוב מכל אחד – תייצר אולי משהו חזק ומחבר.

שילוב של "וואלה" ו"נו , שוין".

נראה שתפקידה של ש"ס כמובילת השינוי החברתי מגזרי תם. התנועה הפכה למפלגה ממוסדת העוסקת בהישרדות תקציבית ומתן מענה ג'ובים ראוי כדי להבטיח את עתיד עסקניה.

הציבור המזרחי רואה את עצמו פחות ופחות מקופח ויותר ויותר ישראלי כמו כולם. נישואין בין ספרדים ואשכנזים הם מובנים מאליהם ולמשפחות יש רקע תרבותי זהה לחלוטין של מוסדות חינוך, תנועת נוער, צבא ולימודים גבוהים. אותה שפה, אותן העדפות ואותו אוכל (כמעט).

השסעים החברתיים בישראל ימשיכו להתקיים, כפי שהם מתקיימים בכל חברה אנושית בעולם אך גרעינם העדתי המובהק יוחלף בפרמטרים אחרים, ברובם קשורים לעמדות פתיחה כלכליות.

עם פטירתו של הרב עובדיה יוסף, העוגן הסמלי שציין את הבידול העדתי, תם כנראה גם העידן הזה.

זה לא יקרה מיד, בודאי שלא בחברה החרדית המתבדלת כאסטרטגיית הישרדות. אבל התהליך כבר שם בניצני תנועות השרשרת שיוקמו על חורבותיה של ש"ס אך ייטמעו במהרה בתנועות הגדולות יותר של הפוליטיקה הישראלית.

במבט היסטורי ארוך טווח ייזכר הרב עובדיה יוסף בשני פרמטרים. החזרת העטרה התורנית הלכתית ליושנה בדמות מפעליו התורניים ופסיקותיו ובהיותו הסמל האחרון של המגזר המזרחי שנעלם כמגזר נבדל במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת.

קול שופר וקול תופים

היינו בני 14-15. צעירים מדי מכדי ליטול חלק ממשי במלחמה ההיא, מבוגרים דיינו כדי לחוות את אימתה.

האזעקה הזאת, משומקום, באמצע מנחה בישיבה. ר' אריה שמתעלם ומסמן להמשיך.

 מורים ובוגרים שמתחילים לצאת החוצה. מכוניות רוחשות ברחוב הפסגה של יום כיפור. טרנזיסטור נפתח.

שמועות לוחשות. שבירת צום חפוזה ואיש איש לנפשו. המדינה חשוכה, אין אוטובוסים.

 מתגלגל בדרך לא דרך הביתה לרמת גן. מגיע לפנות בוקר לאווירת כאוס לאומית. עומדים בצמתים עם מברשת וצבע כחול, צובעים פנסי מכוניות. מחלקים דואר, מארגנים חבילות. ושומעים על האח של, הבן של, השכן של. פנים מוכרות. מהמגרש, מהסניף, מבית הכנסת. לאחר פחות מארבע שנים התגייסנו לצבא שטרם עיכל את מוראות 73, שעשה הכל כדי להחזיר את ביטחונו העצמי הפגוע.

 אולי זה הסיפור של הדור שלנו, הדור שאחרי. ניסיון עיקש, לעתים אכזרי, לחזור לזקיפות הקומה של לפני המלחמה. להראות שלא יוכלו לנו, שנעמוד בכל מצב.

ארבעים שנים אחרי והמציאות לא מתרככת ולא הופכת למורכבת פחות. השכונה משנה פנים, קשה יותר להבנה. יש רעים, רעים מאד ורעים במיוחד. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. לא להתעלם, לא לטייח, אבל לדעת שרק מי שנכשל, נפגע, יכול להשתקם ולעמוד בכל משבר.

לו יהי של נעמי שמר נותרה בשבילי התפילה האלמותית של יום כיפור. כל כך ישראלית. כואבת, מוכה אך מלאת תקווה וחלום.

 מה קול ענות אני שומע , קול שופר וקול תופים

כל שנבקש לו יהי

לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי

כל שנבקש לו יהי.

גמר חתימה טובה.

בשכונה שלנו

כמעט בלי משים, השכונה עלתה מדרגה.

 השימוש בנב"ק (נשק בלתי קונבנציונלי) כבר כאן.

הטיל נושא הסארין שנורה על שכונת זמאלקה בדמשק כבר מכוון , אולי על פלטפורמה אחרת למרכזי אוכלוסיה בישראל. תמונות הזוועה של הילדים הפגועים הם המחשה במרחק של עשרות ק"מ ספורים מהגבול על קונקרטיות הסיכון.

מס' ההרוגים הבלתי מעורבים בסוריה עצום בכל קנה מידה.

 והעולם – שותק. 

סיסי מבסס את ההפיכה במצרים באמצעות טבח במאות אנשים. 

והעולם שותק.

מדינות המערב, חבולות אפגניסטן  ועירק יודעות שהסיוע למורדים או ל"אחים" לא משרת אותן, אולי להיפך. סין ורוסיה מעוניינות באינטרסים כלכליים תומכי משטר אסד.

המערב מבין שמשטרו הכאילו דמוקרטי של מורסי עלול היה לקחת את מצרים למקום אחר ומגמגם מול מהפכת הדמים הצבאית שם. והעולם הערבי?  כהרגלו , לא עושה כלום.

(אה, כן,  אחמד טיבי, חנין זועבי ושות'? נעלמתם לנו).

הכרעה לא קלה. אויבו של אויבי אינו בהכרח ידידי.

 קבוצות המורדים בסוריה  שאינן הומוגניות כוללות מרכיבי אסלאם קיצוני מהז'אנר של אל קעידה. 

 האחים המוסלמים במצרים אינם חובבי ציון. לא בטוח שהם היו נמנעים משימוש בחל"כ אם היה ברשותם .

לאן זה לוקח אותנו ?

אנחנו לבד. אין על מי לסמוך או להישען.

פגיעה נוראית בעורף הישראלי תעלה צקצוקי שפתיים משתתפות בצער בשדרות פריז, לונדון וברלין. התקשורת האמריקאית תהיה קצת יותר סוערת.

אי היציבות האזורית הפכה למצב קבוע. אנחנו מוקפים בה מהצפון לדרום.

במגרש הזה נותר כח ההרתעה. להמשיך להתעצם, להגיב חזק לכל ניסיון פגיעה , ליזום תקיפות מזדמנות ולבסס את מעמד הבריון המשוגע והלא צפוי. תדמית הנאור הרגוע לא תעזור לנו.
 מקסימום תוסיף לנו שתי נקודות בכנס אתיקה ומלחמה בברלין.

אבל האי הקטן שלנו ממשיך איכשהו  לפרוח. לייצר תרבות, מדע ופיתוח, נטע זר בעולם מנוון המאבד את עצמו לדעת. נס.

תשעה באב, מיותר?

תשעה באב בפתח. מה רלוונטיות היום הזה אלינו, היום, בעשורה השביעי של מדינת ישראל?

במרחב הזמן, עברו על העם היהודי כשש טלטלות עזות שכל אחת מהן איימה על עצם קיומו.

·         חורבן ממלכת ישראל ולמעשה, העלמות עשרת השבטים עם כיבוש אשור בשנת 733 לפנה"ס.

·         חורבן הבית הראשון ע"י הבבלים וגלות בבל, כ- 150 שנים אח"כ, בשנת 586 לפנה"ס.

·         חורבן יהודה והבית השני ע"י הרומאים, 650 שנים אח"כ, בשנת 70 לספירה.

·         חיסול היישוב היהודי בא"י בעקבות מרד בר כוכבא, בשנת 132 לספירה.

·         מסעי הצלב באירופה, 1096-1012

·         שואת יהודי אירופה, 1939-1945

חורבן ממלכת ישראל ע"י האשורים לא זכתה לציון מיוחד משלה. מן הסתם, כשתוקנו ימי הצום והאבל על חורבן הבית הראשון וממלכת יהודה, ממלכת ישראל לא נתפסה כחלק אינטגרלי מהתמונה הגדולה. נהפוך הוא, כנראה שממלכת ישראל נתפסה כעוינת את ממלכת יהודה וחורבנה היה נראה  כגמול נאות לכך.

חורבן הבית הראשון צוין בימי תענית שכונו צום הרביעי (תמוז) וצום החמישי (אב).

ככל הנראה (הרמב"ם בדעת מיעוט) ברוב תקופת הבית השני, תקופה ארוכה של כ- 600 שנים, לא צוין תשעה באב. חורבן הבית שני החזיר את יום התענית לפרקטיקה וביסס את תכניו ההלכתיים במשנה ובתלמוד.

התוכן העיקרי של יום תשעה באב הוא יום אבל על אסונות לאומיים קיומיים שעברו על העם היהודי.

מבחינת היקף הטראומה והסכנה להמשך הקיום של העם היהודי, האירועים שלאחר חורבן הבית השני- חורבן היישוב היהודי במרד בר כוכבא, מסעי הצלב והשואה היו בסדר גודל שחייב התייחסות פרטנית. אכן, עיון בקינות תשעה באב מלמד שאירועים טראומטיים סופחו לתשעה באב כיום מרוכז המכיל את כלל האסונות הלאומיים שפקדו את העם היהודי לדורותיו.

בפרספקטיבה של זמן ומרחב, האסון הלאומי שחווה דורנו לפני שבעים שנה משמעותי ונוכחי עבורנו הרבה יותר מציון חורבן הבית הראשון ע"י יהודי ירושלמי במאה הראשונה לספירה, כמעט 600 שנה אחרי האירוע. עדיין אין בשלות להכלת יום השואה בתשעה באב ועוצמתו מחייבת עדין קביעת יום נפרד, ובצדק.

לעם היהודי היסטוריה מתועדת של כ- 3000 שנים ולציון אירועים קשים וטראומטיים בתולדותיו יש משמעות רבה לשימור וחיזוק הרצף הקיומי שלו. גם תקומתה של מדינת ישראל, מהפך היסטורי יחידאי בתרבות האנושית איננה מקטינה ובודאי שאיננה מבטלת את משמעות היום.

השאלה, אם כן, איננה האם לציין או לא לציין את תשעה באב לאור התיקון ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל אלא מהם התכנים בהם יש להתמקד.

בשנים האחרונות מתרחבת תופעת השיח החברתי-לאומי בתשעה באב. פלטפורמה של חשבון נפש לאומי בנושאים של המשכיות העם היהודי, זהות יהודית, יחסי ישראל והתפוצות, נושאים חברתיים ועוד. לאט אך בבירור מתפתח דפוס פעילות של מבט ישיר ונוקב פנימה, חוצה מגזרים וזהות דתית מוגדרת.

האם נצליח לקחת את יום האבל הלאומי ליום בו העיסוק בסוגיות שחלקן הובילו לחורבן מהווה מנוף להעצמה יהודית ולאומית? זהו אתגר גדול ומשמעותי למנהיגי צבור מכל הקשת החברתית שלנו. משימה כזו, בגיבוי וסיוע ממלכתי עשויה להפוך את תשעה באב לרלוונטי מתמיד. לדורות רבים.

ש"ש,

שי

כשנביא בתקופת הבית הראשון, ישעיהו, מיכה, זכריה, רצה להמחיש את העתיד הוורוד של עם ישראל, הוא צייר זאת בפשטות שכל אחד הבין: לשבת תחת גפן ותחת תאנה. הסתובבתי בשעת ערב מוקדמת בין הזית, הגפן והתאנה כקילומטר מביתו של ר' יהודה הנשיא בציפורי.  וידעתי. הגענו.

מה נטל, איזה נטל?

ירוחם - כל העניין הוא לשתות משהו קר במדבר

לאחר כמה שנים של תפוגת תוקף, חזרתי למילואים. אין סיבה מיוחדת לדאגה.

גרד מי שגרד אוסף מקשיש של כאלו שפשוט לא יכולים להגיד לא, ונתן לו גדר להתגדר בה.

בתרגיל המשולב בו השתתפתי פגשתי את האנשים הכי טובים שיש לעמישראל להציע.

עובדי גד"ש, לוחמי הייטק,מנהלים בכירים, עובדי ציבור, עצמאים. חתך רחב של אנשים שעוזבים הכל באמצע החיים, עולים על מדי ב' (הרבה ג/3 , קצת מ , קצת ב/2), עולים על נשק ואפוד או מתיישבים מול מסכים, יום ולילה ועוד יום ועוד לילה ועוד, מגוייסים נטו.

צה"ל חשף  השבוע בפעם הראשונה את אחוז משרתי המילואים ב-63 ערים. גבעת שמואל מדורגת שנייה, יבנה שלישית. ת"א במקום ה-15 וחיפה במקום ה-32. ביתר עילית אחרונה.

הדירוג מצביע על קשר הדוק בין נתוני משרתי המילואים לנתוני המתגייסים: שבע מתוך 10 הערים שבצמרת נמנות עם 10 הראשונות בדירוג המתגייסים.

המועצות האזוריות לא כלולות בסקר. אני מנחש שאחוז המשרתים מקרב תושבי המרחב הכפרי גבוה בהרבה ומככב בראש הטבלה.

יש קשר חזק מאד בין האקלים החברתי, המעורבות והיזמות לבין הרצון לתת ולהשתייך.

לפי הסטטיסטיקה היבשה, 3% ממסיימי קורס הטייס של קיץ 2013 (אתמול) הם תושבי הושעיה...

האתגר הגדול שלנו הוא להרחיב את המעגל הזה. לוחמים טובים ומחויבים שישרתו במילואים יהיו גם אזרחים טובים ותורמים. אין ספק.

אחת הדרכים היא  מיסוד והרחבת המכינות הקדם צבאיות וגרעיני שנת השירות לשיתוף של קהלי יעד רחבים, משכבות אוכלוסיה שונות. השנה הזו , מהווה שנת מעבר קריטית הגומלת את הנער/ה מספסל הלימודים הנערי ונטול האחריות לשירות צבאי הדורש חד משמעית התיחסות בוגרת ואחראית לפעילות במסגרתו. המעבר ממבחני הבגרות לבקו"ם חד מדי ויוצר קונפליקטים בהמשך.

שנת מכינה או שנת שירות, בניהול ובמימון המדינה, תאפשר מעבר רך, מבגר ותורם. נקבל נוער מתגייס ערכי ומחויב יותר ובהמשך – אזרחים טובים יותר.

זו, כנראה, גם אחת הדרכים הנכונות יותר לקליטת הציבור החרדי. נדרשת תקופת הכנה ואיקלום תרבותי וחברתי בה יישרו המתגייסים קו עם עולם תוכן אותו הם אמורים להכיר עם חשיפתם החדה לאור התכלת העזה.

השבוע סיים מחזור י"א של מדרשת באר בירוחם את שנת הלימודים. כ- 30 בנות איכותיות ביותר עברו יחד חוויה נפלאה של לימוד משולב במעורבות קהילתית בירוחם. טל שלנו כמו שאר חברותיה יצאה מהשנה הזו בוגרת יותר ובשלה משמעותית לשירות תורם במסגרת גרעין של המדרשה המשרת כקבוצה בחיל החינוך. צוות המדרשה כולל מורות, מורים, מדריכות ומדריכים הרואים בתפקידם שליחות עליונה ומהווים מודל חיקוי לבנות.

צריך לפענח את הקודים האלו ולנסות לשכפל אותם, תוך התאמות נדרשות, למגוון ציבור רחב. החברה הישראלית תצא נשכרת. מאד.

ש"ש,

שי

חלקת התירס הגדולה שבין גבעת סנדו לגבעת ריש לקיש (צ"ל – גבעת שיחין , תודה להדס הורניק שהאירה) השלימה את תשעים ימיה. הטפטוף נגלל היום ובשבוע הבא יעלו הקומביינים ויעלימו באבחה אחת את יער התירס הענק שצמח כאן. בשלשה חודשים הגיע גרגר תירס זניח לשיח בגובה של שלשה מ'. 3.3 ס"מ ליום. בריצת בין ערביים בשולי החלקה פגשתי צמד צבאים, חזיר בר ענק, המון סיקסקים, כמה זעמנים שחורים. סביבה אקולוגית שלמה שתשתנה ביומיים.

שדה השלפים ייחרש לעומק וימתין, סבלני , לזריעת החורף שלאחר חגי תשרי. 

יותר נמוך כבר אי אפשר לרדת

מצגר נעצר. חשדות לשוחד, מרמה, הלבנת הון וכיו"ב מעשים טובים.

פרקליט צמרת בשכר של חמש ספרות לדקה  מבטיח שהאמת תצא לאור. 

הרב עובדיה , ישיש חכם לב, גדול אמיתי בתורה ובעל לשון שכונתית משהו, הפך לכלי משחק בידי חבורת נבלים, מגדף בשידור חי רב רציני, צנוע, ישר דרך, רק מפני שהוא לא מהברנז'ה הנכונה וכנראה לא תופס את תפקיד הרב הראשי כחברת כח אדם למיגזר מסויים.

הפלגנות מכוערת ומבליטה את תפיסת מעמדה של הרבנות כמוקד כח פוליטי ולא כפי שהיתה צריכה להיות - מצפן רוחני - ערכי - מוסרי לעם היושב בציון על כל חלקיו.

גם הרב דוד סתיו, רעי מנתיב מאיר, וגם הרב דוד לאו, בן דודי , ראויים מאד לתפקיד.

שניהם מעורים מאד בציבור, חכמי לב וישרי דרך ואני משוכנע שאיש בדרכו , ייקח את הארגון הזה למחוזות חדשים ורלוונטיים.

האריתמטיקה של הגוף הבוחר והחרדה של חרד"לי הציונות הדתית מפתיחותו של הרב סתיו ר"ל, מובילה  כנראה, לבחירתו של הרב דוד לאו , שעד כה, בצניעות וענווה נמנע מהתייחסות ממשית לבחירות. הגדרתו של הרב לאו כנציג החרדים פתאטית בלשון המעטה. מי שמכיר את פועלו בעיר מודיעין (ולא מודיעין עילית), ואת מעורבותו הרחבה בקרב מגוון רחב מאד של קהלים, כולל עשרות שנים של שירות מילואים פעיל כרב צבאי, לא מתייג אותו כנציג החרדים אלא כנציג של כולם, חילונים ודתיים כאחד, דיוק על פי חזונו של הרב קוק למעמד הרבנות הראשית.

כל שינוי, הקטן ביותר, יהיה אדיר לעומת המציאות היום. הבחירות צריכות להיות ממוקדות במסרים ברורים, בדרך, ביכולת להשפיע בעיקר על הציבור הלא דתי בהתנהלותו היומיומית אך המכבד ומוקיר מסורת ועדיין רואה ביהדות , לגווניה, גורם משמעותי מאד בחייו.

אני מצרף קישור למאמרו של הרב קוק כבוד הרבנות  מלפני 82 שנים . דומה שנכתב במקור ראשון של השבת. כמה בהיר, כמה רלוונטי. מכאן, אפשר רק לעלות. יותר נמוך כבר אי אפשר לרדת.

ש"ש,

שי

חרדקים

בתמונה (זיו קורן) נראה בחור חרדי למראה, לבוש מדי צה"ל, רובה M-16 בידו.

הכיפה, מבד, חציה שחורה חציה כחולה. מגן הדוד הרקום עליה מחולק בין השחור לכחול.

הכיתוב חד משמעי: חרדק (חרדי קל דעת) מסתובב בקהילה. כיתוב משני: התחלתי עם שירות אזרחי, בסוף מחקו לי את הזהות.

החוק לגיוס החרדים שעוצב ע"י ועדת פרי בא לכאורה להתניע מהלך היסטורי ולייצר סדר יום חדש, שיוויוני בחברה הישראלית. אבל דומה ששותפיו רחוקים מאד מלהבין את הציבור הזה, את מניעיו ואת קודי ההתנהגות הפנימיים שלו השונים כל כך מכל ציבור אחר.

אם הרבנים יפסקו לנוער החרדי לא להתייצב בלשכות הגיוס, הם לא יתייצבו שם. ומה צה"ל יעשה? ישלח שוטרים צבאים עם קסדות לבנות למאה שערים? לבני ברק? ינסה לעצור עריק אחד? זה לא יקרה ואם כן, זה ייגמר רע.

הסיפור שונה לגמרי ויש לרדת לעומקו. ההשתמטות מגיוס נובעת מרצון כן ואמיתי להימנע מחיכוך עם העולם האחר ולשמר ככל הניתן את הציבור החרדי בתוך בועה סגורה. סיפור שמתרחש כבר למעלה ממאה שנים עם שינויים קלים. תצרפו לזה את האיסור לעבוד כדי להישאר בקטגוריית "תורתו אומנותו" וקיבלנו שלשה דורות של אנשים שלא ראו עבודה מהי. חברת הלומדים או הלומדים לכאורה הנסמכת בעוני ודחקות על הציבור הפכה למציאות שקשה להשתחרר ממנה. חרדי אמריקאי שומר על אמונתו וחזותו ומוכר במקביל מצלמת קנון מעודכנת לצלמת אמריקאית חשופת שרוולים בחנות B&H (כן, ב"ה) תוך הפגנת ידע טכני רב. הוא מתפרנס בכבוד, שולח את בניו לבתי ספר תורניים ורואה בטוב ברוקלין.

הדרך היחידה לשילוב הקהילה החרדית כציבור שבבסיסו הוא אינטליגנטי, איכותי ועם פוטנציאל תרומה משמעותי הוא ביצירת מנופים כלכליים וחברתיים שבהדרגה, בסדרי גודל של 10-20 שנים יובילו את הציבור לשינוי מרצון ובהכרה מלאה של מקומם בחברה הישראלית.

זה חוזר למתווה לפיד שהוצע בזמנו ע"י אלעזר שטרן. עזבו אותם כרגע מגיוס לצה"ל. לצה"ל הם אינם חסרים וקליטתם תסיט משאבים שאין לנו. שחררו אותם מאי היציאה לעבודה ומתקנות תורתו אומנותו. נכון, לא שיוויוני אבל זה לא אי השיוויון היחיד במדינתנו המתפתחת. החרדים , לאיטם, יתחילו לצאת לעבודה, ייפתחו לעולם ונקבל עלייה משמעותית בתוצר , ירידה בעוני ובתשלומי ההעברה המחפירים. מימון הישיבות לא יהיה כמותי אלא מדוד. תלמיד ישיבה רציני, שתורתו באמת אומנותו, תחת פיקוח של גוף ציבורי אמין, יזכה להכרה ולמימון מהמדינה. יהיו 2000-5000 כאלו וטוב שיהיו. היתר - יחליטו . או שיממנו בעצמם את השהיה בישיבות או שיצאו לעבוד. מי שישרת שירות צבאי או אזרחי יקבל תמרוץ זהה לזה שאמורים לקבל כלל הנוער המתגייס. לימודי תואר ראשון, הכשרה מקצועית או שווה ערך. יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו. שרות אזרחי מרצון בכוחות ההצלה (מכבי אש, מד"א) עשוי להיות אחד ממוקדי השירות.

המהלך צריך להתנהל בשקט, בהדרגה וביד מכונת חכמה. כל דרך אחרת סופה להיתקע ולשנים ארוכות.

ש"ש,

שי

ני האו (שלום)

אחלה צילומים ביבי (ושרה) דפק בסין. לחיצות ידיים נרגשות עם ההוא וההוא (אין סיכוי שהוא יזכור את השמות). טקסי חתימה על הסכמים ארוזים בפולדרים אדומים יפים. שגרירים, קונסולים וכד'.
החזון פשוט והגיוני. לנו יש טכנולוגיה, להם כושר ייצור ושוק אינסופי. שקע-תקע. קלאסי.
אלא מה, בסין הדברים עובדים אחרת. לגמרי אחרת. אתה לא יכול לבוא לכמה ימים, להצטלם בחומה הסינית ובעיר האסורה ולצפות שבעוד שבוע הסכר יפתח. 
כל השבוע החולף עבר עלי בניסיונות לממש הסכם חתום (ומצולם) עם יצרן סיני. אז חתמת. אין לזה שום משמעות. עסקים בסין נבנים לאט מאד מתוך היכרות אישית קרובה ותרבות עסקית שונה לגמרי מהמוכרת לנו במערב.
תכל'ס , לנו הישראלים קצת קל יותר מהגרמנים או האנגלים כי יש בסגנון המשא ומתן הסיני משהו שמזכיר את שכנינו.
מישהו העובד בסין שנים רבות אמר לי פעם שהסינים הם למעשה ערבים עם כושר ביצוע.
אז מה עושים עם זה? האם יש מצב לוותר על עבודה מול אימפריית המאה העשרים ואחת?
צריך לעבוד מסודר וממוקד. להקצות משאבים מקצועיים במשרד התמ"ת (או איך שקוראים לו היום) ובמשרד החוץ. חבר'ה שיושבים שנים בסין, דוברים היטב את השפה ואת הקהיליה העסקית. כאלו שצברו אין ספור שעות גוואנשו (מינלינג) עם אנשי מימשל ועסקים. יש לנו פוטנציאל אדיר להיות זרוע טכנולוגית לעצמת הפיתוח הסינית. בואו לא נהרוס את זה בזבנג וגמרנו ישראלי טיפוסי.הסינים כבר חוו לא מעט חברות ישראליות שבאו לעשות מכה מהירה והשאירו חורבן ושם רע. אפשר גם אחרת. אז כמו שהסינים אומרים - מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד ראשון.
ש"ש,
שי


כמעט שבועות. כמעט הכל נקצר ונערם בחבילות סדורות. קוביזם חקלאי. הבוקר חנכה קק"ל את סינגל ריש לקיש, 20 ק"מ של רכיבה בנוף גלילי קסום ובאתגר רכיבה בינוני - סביר. מתחת לרדאר עושה קק"ל דברים גדולים בשטחים הפתוחים. אולי הם גרועים ביחסי ציבור אבל מגיע להם ח"ח. יופי של עבודה. תצפו בקטע הבא: http://www.youtube.com/watch?v=8qQSVajr_Zg

11 באפריל

היום ה- 11 באפריל. חג משפחתי. יום שחרורו של אבא ממחנה בוכנוולד. 
התאריך העברי היה כ"ח בניסן אבל אבא מקפיד על ה- 11 באפריל וכך זה נשאר.
בלי צרמוניות גדולות. מרימים כוסית וודקה או וויסקי ושותים לחיים.
יום השואה עובר על אבא בהתכנסות פנימה. בלי דיבורים או עיבודים. בשתיקה. 
כמה שכבות של הדחקה אדם צריך כדי לאפשר לבוקר להפציע ולשמש לערוב.
לפני שנתיים וחצי, בקיץ 2010 סיירנו עם אבא במחוזות ילדותו, סלובקיה ופולין. המסלול שתכנן התמקד בילדות המאושרת, המשפחתית, החופשות בהרי הטטרה, בקרקוב של לפני. ככה הוא רוצה לזכור את התקופה הזו , בניסיון נואש שהזיכרון הטוב ימחה את האחר. האם זהו גם ניסיונו של אפלפלד בספרו אבי ואמי? בריחה לזיכרון של נורמליות רחוקה וקצרה? 
גם השנה, אבא ישב עד שעה מאוחרת בכורסת ה"ארצ'י בנקר" שלו וצפה בסרטי השחור הלבן מסיטי המבט האלו. לא רוצה לראות ולא לעזוב. 
הגיל עושה את שלו. ההקשרים כבר לא תמיד ברורים עוד אבל הזיכרון מהטווח הארוך עוד שם, לא מרפה.
הרצף הסיפורי קטוע משהו, אך התמונות  מבליחות כמו שיקופיות לא רצוניות. מסרבות לשקוע.
ככה , כנראה, נראית פוסט טראומה בת 70.
ואנחנו, הקרויים דור שני, שלא יכולנו שלא לספוג משהו מזה , מחפשים, איש בדרכו, את דרכי ההתמודדות הלא מסתיימות עם חוסר בטחון בסיסי במוחלטות הקיום שהכזיב, עם צורך להחזיק בחרב, עם ספקות.
וב- 11 באפריל השנה, בין חושך לאור, בקע לאבא אור נוסף שתמיד משמח ומחזק אותו. נינה חדשה. בת לרני ואלעד. אז, לחיים ,יהודים.

שקע המזוזה בבית סבא רבא , יוזפינסקה 3 , קרקוב

רק אופטימיסטים יכלו לצאת משם

תחשבו על זה. 200 שנה חיים במצרים. 8 דורות.

נכון, קשה. עבדות, עם של זרים, אבל זה מה יש.

החלופה שהציע משה נראתה ודאי הזויה למי שלא יכל לקשור שום עבר ממשי לחבל ארץ ודת שבקושי שמע עליה.

אבל הדחף להשתחרר, לעשות שינוי היה כנראה חזק מהכל. בכל אופן, שווה  היה לנסות.

הם היו צריכים המון אופטימיות כי כבר אז ידעו שהאופטימסטים בדרך כלל טועים אבל שמפסימיזם עוד לא יצא שום דבר טוב.

האביב, כנראה עשה גם הוא את שלו. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לפריחה המרהיבה, לעצמת הצמיחה שמכל עבר. בלי שנרצה, הטבע נוטע בנו תובנה מוחשית שהכל, אבל הכל אפשרי.

וזה , כנראה מה שגרם לבני ישראל לעזוב הכל, לאכול דיקטים, ולהתחיל במסע ארוך אל הלא נודע. בגדול, בפרספקטיבה של אלפי שנים, הניסוי הצליח. ואנחנו שוב, בניסן, בפתחו של חג, עם פריחה ישראלית יפה והרבה אופטימיות בלב.

חגשמח,

שי

הוא החזיר לי את הביטחון בעצמי ובבני אנוש

עם השחרור,אושפזתי במרפאה המאולתרת במחנה, חולה בטיפוס, נע בין חיים למוות.
לאחר כמה ימים הגיעו למיטתי שלשה אנשי צבא במדים לא מוכרים לי. הבכיר בהם היה בינוני בגובהו עם שפם דק ומשקפיים במסגרת מוזהבת לעיניו. הוא לא התקרב אלינו יתר על המידה, אך הבחנתי בסמל מוזהב של לוחות הברית על דש מקטורנו. "אתם מדברים יידיש"? שאל האיש. הקצין שפע הרבה חום ורוך כשפנה אלינו שוב ושוב בבקשו לדעת עוד ועוד פרטים עלינו. כששמע את שמי שאל אם הרב מפיוטרקוב קרוב שלי.
"שמי הרשל שכטר ואני משרת כרב צבאי בדיוויזיה ששחררה את מחנה בוכנוולד" אמר לי. הוא ידע על קיומי מפיו של לולק אותו פגש מיד לאחר השחרור. עד עתה לא הרשו לו להתקרב לביתן חולי הטיפוס.
הרב שכטר שלף מהתיק כמה פחיות עם מיץ תפוזים והבטיח לדאוג לנו בעתיד גם לגוף וגם לנשמה. בינתיים איחל לנו רפואה שלמה ומזל טוב על שיצאנו מעבדות לחירות. 
ארבעים שנה לאחר מכן, בארוע יום הולדתו השבעים של הרב שכטר, ניתנה לי ההזדמנות לשוב ולהכיר תודה בשמי ובשם בני משפחתי לאדם הראשון שהגיש לי מזור והחזיר לי את הביטחון בעצמי ובבני אנוש.

כך מתאר אבא בספרו את מפגשו עם הרב הרשל שכטר, לימים מהבולטים ברבני ארה"ב , באפריל 1945.

המפגש הזה היה אירוע מכונן לאבא, שחוזר על הסיפור הזה שוב ושוב. יהודי, קצין, במדים של הצבא האמריקאי , היה סוג של ביאת המשיח למי שחווה את הגיהנום. 
היום, אירח הרב לאו, לולק, את הנשיא אובמה ביד ושם וסיפר לו על מפגש עם גנרל אמריקאי בדימוס במוזיאון זיכרון צנוע בארה"ב. האיש שהיה מהחיילים משחררי בוכנוולד ביקש "סליחה שאחרנו". 
בהמשך היום התבשרנו על פטירתו של הרב הרשל שכטר, והוא בן 95. סגירת מעגל?
האמריקאים נלחמו בנאצים לא כדי להגן על ביתם אלא כדי להגן על העולם החופשי. מהות החופש , החירות, טבועה בנפשה ודמה של האומה האמריקאית, שעם כל הציניות שאנו יודעים לבטא, עומדת בעצמה בלתי רגילה לצידנו כבר יותר משבעים שנה. צריך להקשיב היטב לאובמה ומסריו מתוך פתיחות, הבנת חזון החירות העולמי שלו ובכבוד הראוי לאלו שמוכנים להקריב ולסכן לא מעט עבור חירותם של אנשים ואומות. כמובן שלא מדובר בקבלה גורפת של כל תכתיב מדיני או בטחוני, אבל בוודאי בהקשבה דרוכה, והרבה כבוד לאלו והרב הרשל שכטר בתוכם המייצגים לנו את עוצמת החירות כפשוטה בערבו של פסח, ארוע החירות המכונן שלנו.

ש"ש,
שי

הרב הרשל שכטר בתפילת חג השבועות במחנה בוכנוולד לאחר השחרור. לולק מתחת השולחן.

קצר פה כל כך האביב

קצר פה כל כך האביב - מילים: דוד גרוסמן , לחן: יהודה פוליקר

יש רגע קצר בין אדר לניסן 
שהטבע צוהל בכל פה 
הוא שופע חיים 
שיכור ומבושם- 
איך שיופי יכול לרפא. 

נסער ומשולהב ומתיז 
ניצוצות- 
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב 
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת - 
קצר פה כל כך האביב. 

קצר וחטוף ושובר את הלב 
לחשוב שהוא תכף ידעך 
מבטו רק נפקח 
אך התחיל ללבלב - 
רק ניתן לי ותכף נלקח. 

אביב עול-ימים וסוער 
וסופו- 
כבר כתוב בעלי ניצניו, 
אבל הוא מסתחרר 
כפרפר במעופו, 
וכמוהו-נצחי בעיניו. 

קצר וחטוף ושובר את הלב 
לחשוב שהוא תכף ידעך 
מבטו רק נפקח 
אך התחיל ללבלב - 
רק ניתן לי ותכף נלקח. 

קישור - קחו 4 דקות ותקשיבו. היופי יכול לרפא 

ש"ש,
שי

מי צריך בלוגרים טרחנים כשהטבע משתלט על הכל?

שום דבר לא ידוע, יש לנוע, לנוע.

שמוליק קראוס נפטר השבוע. לא היה יהודי קונוונציונלי בלשון המעטה. אבל כישרון גדול.
אחד משיריו הנודעים, זה קורה, בבצוע אריק לביא האלמותי, הושמע השבוע ולחץ לי על ההדק.

זה יקרה 
ואולי בסוף הדרך 
שנראה, 
כי הדרך מתמשכת. 

שום דבר לא ידוע 
לא שנה, לא שבוע 
יש לנוע, לנוע 
ולחשוב שהייתי יכול 
לחזור על הכל 
אבל בן אדם 
זה יקרה.

סגן שר החוץ הרוסי אמר שהשיחות בין שש המעצמות לאיראן היו מועילות. גם האיראנים מסרו שהם היו "צעד חיובי".

בטח חיובי. ממשיכים להרדים את העולם בשיחות אינסופיות ולהעשיר אורניום בכל המרץ.

איראן כנראה תהיה כאב הראש של העולם לשנים הבאות. 2013 היא הקריטית ביותר ותקבע בסדרי גודל שלא ידענו את מרחב הסיכונים שלנו לדורות הבאים. 
השכונה לא מראה סימני התייצבות. רחוק מזה. אירוע סוריה יסתיים בקרוב בריב כנופיות על חלוקת המדינה ומשאביה. רובן ככולן של הכנופיות האלו לא מאד מקפידות על מי שברך לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון לפני מוסף. מצרים מתחרפנת והולכת והירדנים מנסים לקיים באורח פלאי ממלכת מיעוט האשמית ברוב פלשתינאי לעומתי למדי. ולבנון אמרנו? מדינת קזינו עם שליט חבוי בבונקר כבר שנים.
מציאות מורכבת כזו מעולם לא עמדה לפנינו וריבוי המשתנים הלא בהכרח קשורים בה מהווה פוטנציאל נפיץ לאי הקטן שלנו.
אסטרטגיה במציאות משתנה מחייבת בעיקרה שתי פעולות יסוד. הראשונה - ניטור שוטף של מידע אמין המתוכלל למודיעין ולהערכת מצב ריאלית . הפעולה השנייה היא נקיטת יוזמה ויצירת נקודות משען חדשות העשויות לשמש מנופים יצירתיים לעיצוב המציאות.
לא הכל בידינו ובכוחנו. אבל מה שבידינו, ראוי שימוצה ובשום שכל.
אני יוצא מנקודת הנחה שהעם הפלשתינאי לא באמת מעניין את רוב העממים שסביבנו. מה שמעניין אותם זה עצם קיום הסכסוך שמקנה לגיטימציה וזהות עצמית לכל מופרעות באשר היא. 
אותנו, העם הפלשתינאי מעניין מאד. שכנים צמודים. אם נרצה או לא. כפי שהמצב נראה כרגע , גם הרשות הפלשתינאית איננה אי של יציבות. הסכם שלום במובנו המלא נראה רחוק בהיעדר פרטנר להסכם כזה ובהינתן הדגם החמאסי המכונן. אבל גם גישת ההתעלמות ומשיכת הזמן, גישת ה- Conflict managememt לא מביאה לשומקום. להיפך, היא מאיצה את התדרדרות היחסים בהיעדר תקווה לשינוי. וכאן, טמון סיכון גדול בהרבה.(אגב- "נטישת" הרשות הפלשתינאית והעברת השליטה לישראל בהיעדר ריבון אחר תעלה למשק הישראלי כ- 20 מיליארד ש"ח בשנה. חינוך, בריאות, מים , ביוב ומה לא.)
אז מה כן? התקדמות. בכל מחיר, לקראת משהו. תנועה קבועה ומתמדת על הציר ולא עמידה תקועה בו, חשופים לכל פגיעה מזדמנת. הגדרת אבני דרך קונקרטיות גם אם המרחק ביניהם הוא שנתיים שלש. אופק פתרון הסכסוך עלול להיות בן דור , אפילו שניים ושלשה. עד אז צריך לצעוד בצעדים מדודים , מתוכננים ביוזמתנו, מאבן דרך אחת לשנייה בכוונת אמת להגיע בהדרגה לסטטוס של שתי מדינות המנהלות ביניהן יחסי שכנות סבירים. 
בלי הצהרות גדולות, בלי טקסים. אבל עם תכנית אסטרטגית ארוכת טווח שמשך התקדמותה ישתנה ויתאים את עצמו למציאות הכוללת בשטח לאורך השנים. אני מאמין שפתרון אבני הדרך קביל על רוב הישראלים שמבינים נכוחה ששליטתנו בכל מרחבי יהודה ושומרון איננה אפשרית לאורך זמן אך גם ש- 40 שנות התיישבות , בעיקר בגושים הגדולים שינו את המציאות לא פחות מ- 48.
אווירת החרום שמשרים האיראנים יוצרת דחף לפעולה מצידנו. אחת הפעולות היותר נכונות ובונות לאורך זמן הוא להתחיל לנוע בנתיב הארוך, הבין דורי , להסדרת יחסנו עם הפלשתינאים ובכך להקהות, לפחות חלקית, חלק משמעותי מגרעין הסכסוך שאנו מרכזו.
ש"ש,
שי

כן שיחות בקזחסטן, לא שיחות בקזחסטן, לאביב יש תזמון משלו. והוא כבר כאן, במלוא עוצמתו. 
החורף הקר העצים מאד את לובן השקד שפרץ השנה בעוצמה אדירה. וכליל החורש כבר מווריד.
אלון התבור מתחילח להצמיח את עליו ועיטוריה הצהובים של החרצית רומזים שמתקרבים לסוף. חודש, מקסימום ששה שבועות וזהו. אז צאו לטבע, תנשמו אותו חזק ותקוו שזה יישאר לכם באף עד יוני.

לברוא את מציאות חיינו

רות קלדרון הביאה השבוע רוח חדשה, תקוה חדשה לבית המחוקקים הישראלי.
את נאום הפתיחה שלה הקדישה לגמרא במסכת כתובות, דף ס"ב עמוד ב'., בארמית שוטפת, סיפרה רות קלדרון את סיפורו של רבי רחומי מישיבת נהרדעא שבבל, שהגיע לביקור בביתו אחת לשנה , ביום הכיפורים. בשנה אחת השתהה ולא הגיע. אשתו ממתינה לו. השתא אתי, השתא אתי (כבר מגיע, כבר מגיע) , ולא בא. חלשה דעתה, ירדה דמעתה מעינה. ובאותה שעה ממש, מתמוטט הגג בבית מדרשו הרחוק של רבי רחומי, ונחה נפשו.
"מי ששוכח שהוא יושב על כיסא האחר - ייפול. צדיקות איננה דבקות בתורה על חשבון האדם".
"אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו", אומרת רות קלדרון. "התורה היא המתנה שניתנה לכולנו, ולכולנו ניתנה ההזדמנות להתבונן בה כשאנו בוראים את מציאות חיינו".
איזה נאום בכורה, אילו מילים מכוננות אמת ורגש.
יש פוטנציאל של הבטחה בכנסת הזו עם 45 חבריה החדשים, עם רוח הרעננות והעשייה הנושבת בה.
הישכילו חבריה להתעלות מחיכוך היום יום ולחתור, כפי שאמר בנאומו נפתלי בנט, להסכמה על 70% מהנושאים ש- 70% מאיתנו מסכימים לגביהם? וכמו שביקשה רות קלדרון עם סיום דבריה: "יחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת". אמן.

לנאום המלא של רות קלדרון

או קי. צוללת מגרמניה. ומה איתנו?

כן צוללת מגרמניה, לא צוללת מגרמניה, שיעד הגרעון לא נשמר והתקציב נפרץ בממדים חמורים.

גירעון 2012 הוא כפול מהמתוכנן ועומד על כ- 40 מיליארד שקל, 4.2% מהתקציב לעומת תכנון של כ- 20 מיליארד, כ- 2% מהתקציב.

איך מדינה מממנת גירעון? על פי נתוני האוצר, 36.6 מיליארד מומנו ע"י גיוס הון (הלוואות = אג"ח ממשלתי מהציבור ובנקים זרים) ו- 900 מיליון ממכירת קרקעות.

המשפט האחרון מעניין אותי.

למדינה יש עניין במחיר קרקע גבוה כי היא מוכרת אותו למרבה במחיר. ככל שייווצר צמצום בהיצע (תכנון, מדיניות) כך יעלה המחיר מול ביקוש עולה ולא מסופק. אתה הבנת את זה , ברוך?

איך מצמצמים גירעון? מעלים מיסים, מצמצמים שירותים והשקעות בתשתית. וכן, מוכרים עוד קרקע ביוקר. התוצאה – ירידה בצמיחה ובתוצר, סיכון של מיתון מואץ כתוצאה ממדיניות ממשלתית מכווצת.

ממשלת ארה"ב פעלה בדיוק הפוך. היא חיממה את המשק, הזרימה פעילות ויצרה צמיחה שמוציאה השנה את המשק האמריקאי מהמיתון אותו חווה מסוף 2008. הבורסה האמריקאית מגיעה לשיא של 14000 נקודות והאופק מתבהר.

מדינת ישראל זקוקה למנהיגות כלכלית חזקה, אמיצה ורואה לטווח ארוך.

עלות הדיור נשארה הבעיה החריפה ביותר של משקי הבית בישראל. זוג צעיר לא יכול לעמוד בתשלום של 4000-5000 ₪ לחודש משכנתא , לעיתים יותר מ- 50% מסך הכנסותיו. פתרון מחירי הדיור תלוי בגורם מרכזי אחד – מחירי הקרקע בו מספסרת המדינה למימון גרעונותיה.

הוזלה משמעותית של מחירי הקרקע, בדגש על הפריפריה, תאיץ בניה ותשתיות, תאיץ מקומות עבודה ופיתוח כלכלי, תאיץ צמיחה ותעלה את התוצר. אין דרך אחרת.

ומה קורה בשטח?

על פי מדיניות ממ"י, קרקע למגורים משווקת בכל אזורי הארץ על פי הערכת שמאי. בישובים רבים בפריפריה אין שוק פעיל של מכירת/קניית יח"ד.  כשל השוק מבטא פער עצום בין ביקוש לבין היעדר ההיצע וגורם למחירים גבוהים משמעותית מערכם הנורמלי של היחידות. כפועל יוצא של מצב זה מגיעה  שמאות הקרקע המגיעה לכדי- 800,000 ₪ (!) למגרש בישובי פריפריה.

בנתונים אלו אין כל סיכוי לאכלס את היישובים במאות זוגות צעירים, רובם מבני היישובים, המעוניינים להמשיך את חייהם בסביבתם הטבעית ולתרום לביסוס התיישבות רב דורית ויציבה.

בהיעדר התכנות כלכלית לרכישת יח"ד במחיר המתקרב ל- 1.5 מלש"ח, כש- 50% ממנו משולמים למדינת ישראל עבור הקרקע , יתאכלסו היישובים בקצב איטי באוכלוסיות מבוגרות של משפרי דיור ולמעשה יתנוונו לחלוטין בטווח של כ- 20 שנה. ניצנים של ניוון כזה כבר ניתן לזהות במס' לא קטן של יישובים.

המטרה

יצירת מנגנון למשיכת אוכלוסייה צעירה ליישובים בפריפריה באמצעות עשרות פרוייקטים מקבילים של מכרזי דיור למשתכן בהובלת משרד השיכון ובמחירי קרקע מוכתבים מראש.

הנחת העבודה שביישובים רבים , קהילתיים, מושבים וקיבוצים קיימת תשתית תכנונית  ופיזית להרחבה בת מאות יח"ד ליישוב, ושמדינת ישראל מסוגלת לפתור את חילוקי הדעות הקרקעיים מול המגזר הקיבוצי.

ריכוז מאמץ לאומי להרחבת ההתיישבות בפריפריה עשוי להניב אלפי יח"ד בטווח זמן קצר, לשחרר לחצי דיור מהמרכז ולחזק את הפריפריה באוכלוסייה צעירה ואיכותית.

מסגרת פעולה

מסגרת הפעולה המוצעת היא פרויקטים במסלול מחיר למשתכן בהובלת משרד השיכון.

המשרד יוציא מכרזים למאות יחידות בכל מועצה אזורית באזורי עדיפות לאומית ויגדיר קריטריונים ברורים לאופי הפרוייקט ולציבור הזכאים היכול להיכלל בו.

על מנת לאפשר עמידה ביעדי מחיר סופיים של עד 700,000 ₪ ליח"ד, יוגדרו המאפיינים הבאים:

1.     בניה בצפיפות של 4/6 יח"ד לדונם. (מגרשים קטנים מההיצע הקיים, חסכון במשאבי קרקע , תשתית ופיתוח).

2.     עלות קרקע , פיתוח מגרש ותשתיות – עד 150,000 ליחידה.

3.     גודל יח"ד – עד 120 מ"ר. אופציה להרחבה בעתיד.

4.     בניה מרוכזת פרויקטאלית ע"י קבלן זוכה בפיקוח וניהול משהב"ש.

5.     מינימום 100 יח"ד לפרויקט יישובי.

6.     גבוי במבני ציבור נלווים (דגש – מוסדות חינוך)

7.     קריטריונים הדוקים למשתכנים: יוצאי צבא, גיל מירבי, התחייבות למגורים/אי מכירה.

יאיר, נפתלי, שטרן, גפני, אריה – זה הצ'אנס שלכם לעשות משהו ממשי למדינה הזו.

ש"ש,

שי

השמש שוב מאירה סוף שבוע ירוק ופורח. איזה חורף משוגע. מי שלא ראה את נחל אורן זורם כמו המיסיסיפי לא ראה את נחל אורן זורם כמו המיסיסיפי. טוב, לא בדיוק , אבל די קרוב.

עוד 6 שבועות וחוזרים לתלבושת הכמושה הרגילה שלנו. תנצלו את הפנטזיה וצאו לשדות.