עם השחרור,אושפזתי במרפאה המאולתרת במחנה, חולה בטיפוס, נע בין חיים למוות.
לאחר כמה ימים הגיעו למיטתי שלשה אנשי צבא במדים לא מוכרים לי. הבכיר בהם היה בינוני בגובהו עם שפם דק ומשקפיים במסגרת מוזהבת לעיניו. הוא לא התקרב אלינו יתר על המידה, אך הבחנתי בסמל מוזהב של לוחות הברית על דש מקטורנו. "אתם מדברים יידיש"? שאל האיש. הקצין שפע הרבה חום ורוך כשפנה אלינו שוב ושוב בבקשו לדעת עוד ועוד פרטים עלינו. כששמע את שמי שאל אם הרב מפיוטרקוב קרוב שלי.
"שמי הרשל שכטר ואני משרת כרב צבאי בדיוויזיה ששחררה את מחנה בוכנוולד" אמר לי. הוא ידע על קיומי מפיו של לולק אותו פגש מיד לאחר השחרור. עד עתה לא הרשו לו להתקרב לביתן חולי הטיפוס.
הרב שכטר שלף מהתיק כמה פחיות עם מיץ תפוזים והבטיח לדאוג לנו בעתיד גם לגוף וגם לנשמה. בינתיים איחל לנו רפואה שלמה ומזל טוב על שיצאנו מעבדות לחירות.
ארבעים שנה לאחר מכן, בארוע יום הולדתו השבעים של הרב שכטר, ניתנה לי ההזדמנות לשוב ולהכיר תודה בשמי ובשם בני משפחתי לאדם הראשון שהגיש לי מזור והחזיר לי את הביטחון בעצמי ובבני אנוש.
כך מתאר אבא בספרו את מפגשו עם הרב הרשל שכטר, לימים מהבולטים ברבני ארה"ב , באפריל 1945.
המפגש הזה היה אירוע מכונן לאבא, שחוזר על הסיפור הזה שוב ושוב. יהודי, קצין, במדים של הצבא האמריקאי , היה סוג של ביאת המשיח למי שחווה את הגיהנום.
היום, אירח הרב לאו, לולק, את הנשיא אובמה ביד ושם וסיפר לו על מפגש עם גנרל אמריקאי בדימוס במוזיאון זיכרון צנוע בארה"ב. האיש שהיה מהחיילים משחררי בוכנוולד ביקש "סליחה שאחרנו".
בהמשך היום התבשרנו על פטירתו של הרב הרשל שכטר, והוא בן 95. סגירת מעגל?
האמריקאים נלחמו בנאצים לא כדי להגן על ביתם אלא כדי להגן על העולם החופשי. מהות החופש , החירות, טבועה בנפשה ודמה של האומה האמריקאית, שעם כל הציניות שאנו יודעים לבטא, עומדת בעצמה בלתי רגילה לצידנו כבר יותר משבעים שנה. צריך להקשיב היטב לאובמה ומסריו מתוך פתיחות, הבנת חזון החירות העולמי שלו ובכבוד הראוי לאלו שמוכנים להקריב ולסכן לא מעט עבור חירותם של אנשים ואומות. כמובן שלא מדובר בקבלה גורפת של כל תכתיב מדיני או בטחוני, אבל בוודאי בהקשבה דרוכה, והרבה כבוד לאלו והרב הרשל שכטר בתוכם המייצגים לנו את עוצמת החירות כפשוטה בערבו של פסח, ארוע החירות המכונן שלנו.
ש"ש,
שי
לאחר כמה ימים הגיעו למיטתי שלשה אנשי צבא במדים לא מוכרים לי. הבכיר בהם היה בינוני בגובהו עם שפם דק ומשקפיים במסגרת מוזהבת לעיניו. הוא לא התקרב אלינו יתר על המידה, אך הבחנתי בסמל מוזהב של לוחות הברית על דש מקטורנו. "אתם מדברים יידיש"? שאל האיש. הקצין שפע הרבה חום ורוך כשפנה אלינו שוב ושוב בבקשו לדעת עוד ועוד פרטים עלינו. כששמע את שמי שאל אם הרב מפיוטרקוב קרוב שלי.
"שמי הרשל שכטר ואני משרת כרב צבאי בדיוויזיה ששחררה את מחנה בוכנוולד" אמר לי. הוא ידע על קיומי מפיו של לולק אותו פגש מיד לאחר השחרור. עד עתה לא הרשו לו להתקרב לביתן חולי הטיפוס.
הרב שכטר שלף מהתיק כמה פחיות עם מיץ תפוזים והבטיח לדאוג לנו בעתיד גם לגוף וגם לנשמה. בינתיים איחל לנו רפואה שלמה ומזל טוב על שיצאנו מעבדות לחירות.
ארבעים שנה לאחר מכן, בארוע יום הולדתו השבעים של הרב שכטר, ניתנה לי ההזדמנות לשוב ולהכיר תודה בשמי ובשם בני משפחתי לאדם הראשון שהגיש לי מזור והחזיר לי את הביטחון בעצמי ובבני אנוש.
כך מתאר אבא בספרו את מפגשו עם הרב הרשל שכטר, לימים מהבולטים ברבני ארה"ב , באפריל 1945.
המפגש הזה היה אירוע מכונן לאבא, שחוזר על הסיפור הזה שוב ושוב. יהודי, קצין, במדים של הצבא האמריקאי , היה סוג של ביאת המשיח למי שחווה את הגיהנום.
היום, אירח הרב לאו, לולק, את הנשיא אובמה ביד ושם וסיפר לו על מפגש עם גנרל אמריקאי בדימוס במוזיאון זיכרון צנוע בארה"ב. האיש שהיה מהחיילים משחררי בוכנוולד ביקש "סליחה שאחרנו".
בהמשך היום התבשרנו על פטירתו של הרב הרשל שכטר, והוא בן 95. סגירת מעגל?
האמריקאים נלחמו בנאצים לא כדי להגן על ביתם אלא כדי להגן על העולם החופשי. מהות החופש , החירות, טבועה בנפשה ודמה של האומה האמריקאית, שעם כל הציניות שאנו יודעים לבטא, עומדת בעצמה בלתי רגילה לצידנו כבר יותר משבעים שנה. צריך להקשיב היטב לאובמה ומסריו מתוך פתיחות, הבנת חזון החירות העולמי שלו ובכבוד הראוי לאלו שמוכנים להקריב ולסכן לא מעט עבור חירותם של אנשים ואומות. כמובן שלא מדובר בקבלה גורפת של כל תכתיב מדיני או בטחוני, אבל בוודאי בהקשבה דרוכה, והרבה כבוד לאלו והרב הרשל שכטר בתוכם המייצגים לנו את עוצמת החירות כפשוטה בערבו של פסח, ארוע החירות המכונן שלנו.
ש"ש,
שי
הרב הרשל שכטר בתפילת חג השבועות במחנה בוכנוולד לאחר השחרור. לולק מתחת השולחן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
shailavi59@gmail.com