התקשרו סוף סוף. קיבלתי את מקום שמונה הריאלי. כיף.

סוף סוף הם התקשרו.

כבר הייתי בטוח שהכול אבוד ושוב אשתכח מדפי ההיסטוריה.

לדובר היה מבטא צרפתי כבד עם נגיעות סלנג ירושלמיות והוא הציג את עצמו כראש המטה של הרב עם שלם.

"אתה נופל לנו בדיוק בנישה הנכונה", בישר לי. "אורתודוקס מתון, יליד הארץ, קצין במילואים, חובב צילום, חובב מזון אורגני, חובש כיפה חד גוונית ובעל מודעות חברתית". שובצתי במקום 8 הריאלי ואני מועמד ודאי להיות שר חברתי או סביבתי.

בערב כבר התקשרו העיתונאים שנענו כמובן ב"לא מאשר ולא מכחיש" בקול חנוק משמחה.

שבעה מיליון איש, שבעים מפלגות תת מגזריות. לכל אחת חזון משלה שרק במימושו המלא תבוא גאולה לישראל ולעולם.

האמריקאים? עם של נעדרי חזון וחלום. אז רק שניים מתמודדים על הנשיאות. מצ'עמם פחד.

אז מה באמת היה לנו? כמה הנחות (אנחות) עבודה:

1.      הערבים אותם ערבים. הם לא שוקלים להצטרף למחנות העולים. גם לא לעזרא.2.      אנחנו אי קטן מוקף בים ובמדינות מתנדנדות כדרך חיים.3.      הפערים הסוציואקונומיים בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים גדולים מאד. ויגדלו עוד.4.      ישראל היא מעצמת ידע וטכנולוגיה.5.      בישראל איים גדולים של חידלון כלכלי חברתי לא מטופל, המתרחב והולך. חרדים, ערבים.6.      משפחות צעירות מתקשות להתמודד במרוץ החיים. סעיף הדיור מהווה מכשול עיקרי.7.      הכלכלה העולמית במשבר מתמשך. כח הקניה העולמי למוצרים ושירותים יורד.8.      חלום ההתיישבות הרחבה והיציבה באזורים מבודדים ביו"ש לא יושב על קרקע מציאותית.9.      הסיכוי להגיע להסדר ממשי עם שכנינו קלוש. להסדרים מקומיים – קצת יותר.10.  אחמדיניג'אד11.  נסארללה12.  הנשיא הבא של ארה"ב

תמהיל המציאות המורכבת מבלבל ומאפשר למדינאים ואסטרטגים חובבים לייצר משוואות הזויות , פתרונות קסם. תנועות יד בטוחות. מלמעלה למטה. האצבע מזדקרת.

אבל באמת, בחינה אמיתית ונוקבת של העובדות כפשוטן מובילה להכרה שאין פתרונות כאלו. שנמשיך להתקיים בסביבה המשתנה במהירות מולנו ואופי המהלכים והתגובות מחייב גמישות וראייה של מספר מהלכים קדימה. משחק שח מט. Agility.

ההבדל האמיתי בין ביבי , שלי, ציפי, שאול, אריה או נפתלי טמון רק בגוון ולא במהות. זיקה סנטימנטלית נטולת הקשר מעשי לקבוצת התייחסות תרבותית או שכונתית, קבוצת כדורגל.

ההבדלים הם בדגשים נישתיים המחזקים את השיוך הקבוצתי כמו סוציאליזם כבוש, מסורת תקציבית, עדתיות כבושה או סוג קפה. כשמגיעים לשאלות הליבה ההבדלים לא רלוונטיים.

אז מי באמת צריך את כל הטורח הזה? שיטת בחירות אחרת (אזורית למשל) היתה מאפשרת התמודדות רצינית, מהותית של שתי מפלגות גדולות בהן ישתלבו צבעים שונים שבתנועה סיבובית מהירה יהפכו ללבן אחיד.

השאלות תהיינה מהותיות וקונקרטיות. יוזמה מדינית בטחונית, טיפול ברור וחד משמעי במגזרים חלשים, חינוך, צמיחה. על זה נבחנים ועל ההישגים או היעדרם מתמודדים בקדנציה הבאה.

אבל במחשבה שניה, אני עלול לאבד את מקומי אצל עם שלם. וחבל לעמישראל לאבד איכויות כאלו. טוב, נישאר כבר ככה. עם כל היתר נסתדר כבר איכשהו.