מתרחק והולך

מתוך דברים שאמרתי ביום השלושים ללכתו של אבא מאתנו.

טולק גדל בפרשוב ובקרקוב בזהות עצמית ברורה של בן למשפחה רבנית מובילה בעולם היהודי. אדמו"רים מכאן, רבנים ומנהיגים משם היו בני בית בילדות המאושרת. הכוונון האוטומטי של נוסח התפילה, הניגונים וההווי חסידי ניטע שם בשנות השלושים והיה חזק מכל ניסיון לכווננו מחדש.

טולק נקרע מהבית החם והוטל באחת לעולם זר ומנוכר רחוק שנות אור מהווייתו וזהותו, מאלץ אותו לאמץ במהירות זהות חדשה דרכה יצליח לשרוד. טולק הופך לנער עצמאי, בוגר, המיטיב לנווט בשבילים זרים הרי סכנות.

טולק חווה את איימי המלחמה הקשים ביותר  (זה המינוח שאבא השתמש בו, לא "השואה")  והגיע לארץ ישראל כנפתולי, פותח דף חדש בחייו, מביט קדימה, נחוש, החלטי, יוזם.

אבא לא נתן לטראומה לעצור את חייו. כילדים, הכרנו היטב את סיפור המסגרת של המלחמה ההיא אך הפרטים שבתוך המסגרת שתקו. מדי פעם, עלה פרט כזה או אחר, אך באופן די עקבי, הטראומה נארזה היטב בקיטבג ההוא ואופסנה במרתפי התודעה, עד התאונה בניו יורק בתחילת 1990, בה נפרץ הכול.

אבא הסתגר ימים ארוכים בחדר העבודה שבמרתף הבית, וכתב ללא הפסקה. מרתף השואה קראנו לחדר הזה בהומור השחור המשפחתי, כשמדי פעם מגיח פרק נוסף המותיר אותנו נדהמים.

חודשים ספורים קודם, בקיץ 90',נסענו עם אבא ואמא לסיור ראשון בפולין שזה עתה נעורה מכבלי הקומוניזם. בקרנו בבלוק 23 באושוויץ, במפעל הורטנציה בפיוטרקוב ובטרבלינקה.

אבא כהרגלו, TOUR GUIDE  מחונן. מנווט בדייקנות מנקודה לנקודה בעולם שלפני עידן ה GPS. ענייני, מפרט, שולט ברגשות. עד טרבלינקה. כאן, הבחנו לראשונה בסדק בשריון, כשאבא מתרחק מאתנו ומתיישב על אחת מאבני הזיכרון, מליט את ידיו וממרר בבכי.

מהנקודה הזו הוא נפתח בהדרגה ,הקדיש שעות ארוכות לחקר ולליקוט פרטים אך דאג לאפסן את הכל בתיקיות מסודרות פיזית ובארכיב הצפנת הזיכרונות.

האם הוא היה פוסט טראומטי? האם אישיותו העניינית, ממוקדת השליטה, המעשית, הממעטת מאד להפגין רגשות היא תוצאה של פוסט טראומה? אמא חושבת שכן, ומעידה את שנותיו האחרונות של אבא בהן ההגנות נפרמו לאיטן והזיכרונות הציפו אותו תכופות ונטלו ממנו את שלוותו. אבל ייתכן שלא. אולי הוא ניחן בכוח נפשי עצום שעזר לו לבודד את הטראומה, ולפי התיאוריה של ויקטור פרנקל, למצוא משמעות חדשה לחייו, משמעות שתמלא את החסר ותשמש עוגן יציב מול הזיכרון.

כשנפתולי החליט לקחת אחריות על חייו וללכת קדימה, היה עליו להסדיר את יחסיו המורכבים עם הקב"ה.

על יחס ניצולי השואה לקב"ה נכתב רבות. לאבא היה את הסגנון שלו. לא תיאולוגי, התנהגותי.

אבא מתאר בספרו את מפגשו עם האדמו"ר מגור, האמרי אמת (שנמלט מורשה ב1940 , נפטר בזמן מלחמת השחרור ונקבר בחצר הישיבה ליד מחנה יהודה) סמוך להגעתו ארצה ב 1945 ועם הרב ישראל אלתר מגור, הבית ישראל, בנו של ה "אמרי אמת" , האדמו"ר הבא.

"יצאתי בעקבותיו לרחוב, פנינו ימינה ועוד פעם ימינה ונכנסנו לרחוב יוסף בן מתיתיהו. הרחוב היה שומם מתנועה ושנינו הלכנו שותקים במרכזו לכיוון מתקני הצבא הבריטי במחנה שנלר. מדי פעם עצר רבי ישראל ונשם נשימה עמוקה, נעץ בי מבט חודר ובלי לומר מלה המשיך בהליכתו, כשאני מצמיד את צעדי לקצב הליכתו.

לפחות עשר פעמים עברנו לאורכו של הרחוב הלוך וחזור עד שהוא עצר ובתנועת פתע הישיר אלי את מבטו. ראית את העשן עולה מהארובה? ירה בי בחטף. נדהמתי מהתקפת הפתע והשתהיתי להשיב. הוא האיץ את קצב צעידתו ושוב עצר. במו עיניך ראית את השריפה? שאל שוב. תשובותיי כנראה לא הניחו את דעתו והפעם תפס בצווארון חולצתי, טלטל אותי קצת ושאל: ואת הקדוש ברוך הוא ראית שם לידך?

בחמש בבוקר כבר חדר אור מלא דרך החלון הפתוח. נטלתי את ידי בקערה וקמתי להתלבש. עודי יושב על המיטה הגיע רבי ישראל מחדרו עם מגבת לבנה כרוכה סביב צווארו.

המקווה קרוב מאד לכאן, אם תרצה תמצא אותי שם, הודיע לי ברמז ברור על ציפיותיו ממני. במקום ללכת למקווה עליתי לבית המדרש, שהיה עדיין ריק מאדם. התיישבתי ליד אחד השולחנות שספרים רבים נערמו עליו. פתחתי את הכרך הראשון שהיה מונח לפני. הייתה זו מסכת ביצה. כחמש שנים עברו מאז פתחתי דף גמרא והנה חזרו אלי ברצף שורות התלמוד עם פירושי רש"י והתוספות בשוליים, כאילו יצאתי זה עתה מהכיתה בה למדתי את הפרק ביצה שנולדה ביום טוב"

ההכרה במציאות הרע וההתמודדות אתו טמונה בבסיס שורשה של האמונה.

מייסדי וגדולי האומה אינם מתוארים כמצדיקי ה' אלא כמוכיחיו ומבקריו.

משה רבנו פונה לקב"ה רגע לפני השחתת עדת קורח: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

ירמיהו שואל את שאלת הנצח: מדוע דרך רשעים צלחה?

בבבלי מתואר משה רבנו חוזה את הריגתו של ר' עקיבא בין עשרת הרוגי המלכות , פונה לקב"ה ומתריס: זו תורה וזו שכרה?

האם אבא עסק בניסיון למצוא סיבה ? אני זוכר אותו מזדעזע למשמע הסבר, כביכול אמוני, הקושר את מאורעות השואה לחטא ההשכלה שפשתה בעם היהודי בתחילת המאה. קונקרטיות סיבתית כמו תלות במתווכים בין האדם לאלוקיו נתפסה בעיני אבא כעבודת ה' במדרגה נמוכה מאד. עבודת אלילים כפשוטה הוא כינה את תופעת הבאבות, הקמיעות והלחשים. חפירה במניעיו של הקב"ה לא הייתה רלוונטית עבורו והוא דבק בפרקטיקה היומיומית הפשוטה כדרך חיים של המשכיות שאסור לו לנתקה.

להבנתי, אבא בחר, אולי בלא מודע, בגישה הרמב"מיסטית המרחיקה מאד את קשר הסיבה-תוצאה שבין אדם לאלוקיו ומכוונת פנימה, לנפש האדם , את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם נוכחות הרוע.

החיבור האישי נפשי למבנה החזותי של דף הגמרא בישיבת שפת אמת ב 45' , לחות בעיניים למראה קבוצת זאטוטים חסידיים בפלנל משובץ ופאות או למשמע ניגון חסידי שאהב, היוו יותר מכל את החיבור לקב"ה דרך החיים עצמם. הוא נשאר תמיד, א- סקווינער אייניקעל.

יהודה עמיחי, בן גילו של אבא, שגדל כנער דתי, כמו הכיר היטב את אבא ואת נפשו הביע אותו כך:

גם לתפילת יחיד צריכים שנים:

תמיד אחד שמתנועע

והשני שלא נע הוא האלהים

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו

זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע

כמו סוף ולהתפלל אל אבי.