האביב קצר כאן , במזרח התיכון , אבל מרהיב ביופיו.
השנה, ריבוי וחלוקת הגשמים הוציאה מהטבע את המירב שבו. שפע מים מכל
נחלון נידח, פריחה מתפרצת מכל עבר. ועמישראל יצא, נלהב, לראות את הכל בעיניים,
להתמזג בשפע הזה.
פוסע בשבילי נחל כזיב שלא הכזיב, למול קבוצה שמחה של צעירי השומר
הצעיר, חולצת תנועה כחולה, קן נמרוד, קבוצות משפחתיות מכאן ומשם, שבילאי שביל
ישראל עמוסי תרמילים , קשישים חייכניים , מקלות הליכה בידיהם, מי לא?
חג חירות חייב להתקיים באביב כשהטבע משתגע ונפרד מכבליו, נותן דרור
לשפע צבעים וצורות.
לאן לוקחים את זה מכאן, כמטחווי צעקה ממדינות ותרבויות בהן החירות כל
כך רחוקה?
החירות מושרשת לנו עמוק בגנים. יציאת מצריים , לפני כ- 3500 שנים הייתה
ונותרה האירוע המכונן של העם היהודי שמאז ומתמיד ראה בחופש, בחירות, את תמצית חייו.
החירות לובשת ופושטת צורות, ברוח הזמן והמקום. היא כבר מזמן איננה
חירות פיסית משעבוד ועבדות אלא מרחיבה את גבולה לחירות מחשבתית, להנתקות משעבודים
ממכרים לתרבות ההמון, לצריכה אימפולסיבית, לנטייה לרצות , לשעבוד כפייתי לעבודה על
חשבון המשפחה והפנאי.
בלוח העברי, חודש ניסן הוא בעצם ראש השנה, החודש הראשון בו הכל מתחיל לצמוח, חופשי , מהתחלה. ראש השנה לחירות, לחופש
, להגדרה מחודשת של סדרי עדיפויות וחופש להיות מי שאתה ולא מי שהם רוצים שתהיה. מתוך
הכרה עמוקה שהאביב קצר כל כך כאן, אבל מרהיב ביופיו.
ש"ש,
שי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
shailavi59@gmail.com