אני אתה והאינתיפאדה השלישית

אני, אתה והאינתיפאדה השלישית

האינתיפאדה הראשונה – רשומון א'

ב- 8 לדצמבר 1987, לפני 28 שנים, אירעה תאונת דרכים סמוך למחסום ארז בין משאית ישראלית לשתי מוניות ממחנה הפליטים ג'באליה. ארבעה פלשתינאים נהרגו בתאונה.

השמועות בג'באליה טענו לפגיעה ישראלית מכוונת. תושבי ג'באליה החלו להתעמת עם כוחות צה"ל במקום.

המהומות התפשטו במהירות למחנות הפליטים ברצועה, משם לערים נוספות באיו"ש ולאחר כ- 10 ימים הגיעו לירושלים.

השלב הראשון של האינתיפאדה הראשונה היה בעל אופי עממי. קבוצות של צעירים המיידים אבנים בכלי רכב צה"ליים ומכוניות ישראליות חולפות.

המנהל האזרחי, הריבון היחיד בשטח, טרום הרשות הפלשתינאית, התמוטט כבר בימיה הראשונים של האינתיפאדה. וועדות עממיות מקומיות התארגנו כגוף שלטוני ומארגן.

אש"ף, שלא יזם והוביל את המהלך מראשיתו, נכנס לתמונה רק לאחר כשנה תוך רתימת מערכים ארגוניים פיקודיים להסדרת הפעילות ומעבר למתווה של שימוש באמל"ח חם, בקבוקי תבערה ומטענים.

לצה"ל נדרש זמן לעכל את השינוי האסטרטגי בשטח. הנחיות שר הבטחון, יצחק רבין, נעו מ"שבירת ידיים ורגליים" עד לארגון מחדש של כוחות מרחביים סדורים, גיבוש תורת לחימה והצטיידות באמל"ח ייעודי לטיפול יעיל בהפרעות סדר אלימות.

לא ניתן להצביע על סיבה אחת קונקרטית להתפרצות האינתיפאדה. אירוע מאיץ כמו התאונה בג'באליה יכול להסביר את התזמון אך לא את המניע והעוצמה.

בראייה לאחור, תסכול מצטבר מהיעדר כל תהליך מדיני, מצוקה כלכלית קשה, בעבוע חזק של סיר הלחץ שקיבל חיזוק עם שחרור מאות משוחררי עסקת ג'יבריל והקצנה דתית היוו, יחד ולחוד תמהיל שגרם להצתת השטח ולהתפשטות המהירה של המהומות.

אירועי האינתיפאדה הראשונה ארכו כ- 4 שנים ודעכו סביב מלחמת המפרץ. הפלשתינאים תמכו בסדאם חוסיין, רקדו על הגגות למראה פיצוצי הסקאדים על תל אביב ואיבדו את הלגיטימציה הבינלאומית שעוד הייתה להם.

האינתיפאדה פסקה לחלוטין עם הסכמי אוסלו ויציאת כוחות צה"ל משטחי A  ו- B  ב- 1993.

באינתיפאדה הראשונה נהרגו 164 אזרחים וחיילים ו- 1,491 פלשתינאים.

בפרספקטיבה של שלושים שנה, הפלשתינאים הצליחו ליצור דעת קהל בינלאומית חזקה המציגה את שלטון ישראל באיו"ש כשלטון מדכא ופוגע בזכויות אדם בסיסיות. מדינות העולם ובראשן ארה"ב הפנימו את זכות ההגדרה העצמית והשלטון של הפלשתינאים והפעילו לחץ על ישראל להתקדם לפתרון מדיני מוסכם. הסכם אוסלו הוא התוצאה הישירה של האינתיפאדה הראשונה. ההסכם שכלל את הקמת הרשות הפלשתינאית והגדרת סמכויות השלטון העצמאי שלה, נחתם באוגוסט 1993, 5 וחצי שנים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה.

הפלשתינאים, כקבוצת לאום טריטוריאלית בעלת זיקות חזקות מאד לעולם הערבי שמסביב, זכו בהגדרה עצמית ובסממנים ברורים של עצמאות פוליטית ומנהלית.

מימוש הסכם אוסלו חייב דיון מפורט בפרטים הקטנים, במתווה הרב שלבי שלו. כאן, הוצפו אי הסכמות בסיסיות בין הפלשתינאים לישראלים, בין הפלשתינאים לבין עצמם ובין הישראלים לבין עצמם.

הרשות אמנם הוקמה, הפעילה מנגנון שלטוני אך התהליך נתקע כבר בתחילת דרכו.

האינתיפאדה השניה, רשומון ב'

בניסיון להנשים את המו"מ התקוע נערכו שיחות בין אהוד ברק ליאסר ערפאת בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 .

אהוד ברק "הלך רחוק" בהצעותיו לפלשתינאים אך יאסר ערפאת התעקש על שליטה מלאה במזרח ירושלים כולל המקומות הקדושים תוך דחיית מודל הנאמנות הבינ"ל ובכך פוצץ את המו"מ. הועידה נכשלה.

ב- 28 בספטמבר 2000, סייר אריק שרון, ראש האופוזיציה, בהר הבית, מלווה באבטחה כבדה.

למחרת, יום שישי, ערב ראש השנה, החלו מהומות בהר הבית כמחאה על ביקורו של שרון וכתוצאה ישירה של הסתה במסגדים שיצאה בקריאות להגנה על מסגד אל אקצה.

גל המהומות התפשט כאש בשדה קוצים לכל מרחבי איו"ש, רצועת עזה והערים הערביות בתחומי הקו הירוק.

האירועים הבולטים באירועי הפתיחה כוללים את פרשת קבר יוסף בשכם, הלינץ' ברמאללה, אירועי אוקטובר בגליל ובוואדי ערה, ירי על שכונת גילה.

בניגוד לאינתיפאדה הראשונה שאופיינה ברובה כעממית ולא מאורגנת, האינתיפאדה השניה אורגנה היטב ע"י מנגנונים פלשתינאים מסודרים ומכוונים. בתחילת 2001 שחרר ערפאת את כלל המחבלים הכלואים ביניהם אנשי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שהשתלבו בפעילויות בשטח.

המאפיין הבולט של האינתיפאדה השניה היה פיגועי ההתאבדות שגרמו למאות הרוגים, אלפי פצועים ותחושת חוסר בטחון חריפה שאפיינה את ישראל כולה.

במרץ 2002, לאחר פיגוע הדמים במלון פארק בנתניה בליל הסדר, פתח צה"ל במבצע חומת מגן במסגרתו השתלט צה"ל על הערים הפלשתינאיות ומפקדת הרשות הפלשתינאית ברמאללה.

פעילותו האקטיבית של צה"ל והשב"כ בקיץ 2002 , פעילות שכללה עלייה ניכרת בסיכולים ממוקדים צמצמה את היקף הפיגועים אם כי לא מנעה אותם לחלוטין.

האינתיפאדה השניה ארכה ארבע וחצי שנים והיא דעכה במהלך 2004 עם הקמת גדר ההפרדה בשומרון ופעילות המניעה המוצלחת של השב"כ שחדר עמוק לתאי המפגעים.

עם מותו של יאסר ערפאת ומינויו של אבו מאזן בתחילת 2005 הושג שקט יחסי בשטח.

באינתיפאדה השנייה נהרגו 1,117 ישראלים , מתוכם 70% אזרחים. כ- 8,000 נפצעו.

אבו מאזן ואריק שרון, ראש ממשלת ישראל הסכימו בוועידת שארם א שיח להפסקת הטרור ומנגד, להפסקת מדיניות החיסולים.

במבט לאחור, בניגוד לאינתיפאדה הראשונה שהצליחה להציף את הבעיה הפלשתינאית בעולם, האינתיפאדה השנייה לא הביאה הישגים לפלשתינאים.

ראשי הרשות נתפסו כמזוהים עם טרור נגד אזרחים וככאלה שלא ניתן להגיע איתם להסדר של ממש. הציבור הישראלי התפקח מתקוות המזרח התיכון החדש של אוסלו ועבר לשיח של "ניהול הסכסוך" על פני "סיום הסכסוך".

במישור הפלשתינאי הפנימי, האינתיפאדה השנייה גרמה לאסון כלכלי באיו"ש. איבוד מקורות פרנסה בישראל ועצירת רוב הפעילות הכלכלית מוטטו את משקי הבית. העוני הפך לנחלת הרוב.

הרשות הפלשתינאית נתפשה ברחוב כמושחתת וכאחראית לכישלון ואילו החמאס, כאלטרנטיבה אידיאולוגית ושלטונית, התחזק.

בקיץ 2005 התנתקה ישראל חד צדדית מרצועת עזה. היישובים הישראלים נהרסו וסביב הרצועה הוקמה מערכת כבדה של גדרות ואמצעי מיגון. ההינתקות שחררה לכאורה את ישראל מעול הבט"ש בתוככי הרצועה אך היציאה ללא הסדר מדיני עם גורם שלטוני חיזקה בפלשתינאים את תחושת חוסר המוצא והתסכול ואת התובנה שישראל מבינה את שפת הכוח.

הנסיגה מלבנון והיציאה מעזה נתפסו כחולשה וכהיעדר כושר עמידה. בקרב הפלשתינאים באיו"ש התחזקה ציפייה גבוהה לתהליך המשך בדמות מו"מ מואץ על הסדרי הקבע. מנגד למגמה הפרקטית אותה מוביל הזרם המרכזי ברשות, התחזקות החמאס באיו"ש גררה להקצנת עמדות המנהיגות שסירבה להכיר במדינת ישראל כתנאי בסיסי להמשך המו"מ המדיני.

מדינת ישראל התחפרה בעמדת ה"אין פרטנר". מבוי סתום.

אינתיפאדה שלישית?

לאחר נתק של מס' שנים, ערכה ממשלתו השלישית של נתניהו סבב מו"מ נוסף עם הפלשתינאים בין אוגוסט 2013 לאפריל 2014. בשיחות השתתפו ציפי לבני מצד ישראל וסאעב עריקאת מהצד הפלשתיני. המהלך כלל מחוות של שחרור אסירים מצד ישראל במס' פעימות. המו"מ בתיווכו של ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי התפוצץ עם פנייתה של הרשות הפלשתינאית למוסדות האו"ם בניגוד לסיכומים.

כישלון המו"מ יצר תסיסה מחודשת בשטח, בעיקר בשכונות קו התפר בירושלים.

חטיפת ורציחת שלשת הנערים בגוש עציון ביוני 2014 הביאה לתגובה קשה מצד צה"ל. במבצע שובו אחים באזור שליטת החמאס באזור חברון נעצרו מאות פעילים, חלק גדול מהם ממשוחררי עסקת שליט. תשתית הטרור נפגעה קשות. החמאס מצידו, הגיב בירי קסאמים מאסיבי ליישובי עוטף עזה, ירי שהוביל למבצע צוק איתן בו נפגעה קשות תשתית החמאס ברצועה. הנזק הכבד לתשתיות החמאס ולתשתיות אזרחיות השפיע קשות על הלכי הרוח בצבור הפלשתינאי שלראשונה קיבל כתף קרה גם מהעולם הערבי החושש פנימית מהתגברות האסלאם הקיצוני.

לאורך השנים 2014-15 התמידה פעילות הטרור הנקודתית, בעיקר בשכונות קו התפר ומזרח ירושלים. הפעילות כללה דקירות, זריקת בקבוקי תבערה ודריסה.

בספטמבר 2015 החל גל מהומות בירושלים. צעירים התפרעו בהר הבית ובשכונות בעקבות הסתה על כוונת ממשלת ישראל להרוס את מסגד אל אקצה ולהקים במקומו את המקדש.

הרחוב הפלשתינאי געש, ללא הכוונה ממוסדת, בדומה מאד למאפייני האינתיפאדה הראשונה. המאפיינים היו זריקות אבנים בצירים הראשיים באיו"ש, זריקת בקבוקי תבערה, התפרעויות כנגד כוחות צבא ותופעה חדשה שהתעצמה – סכינאות. מחבל, בעיקר בירושלים, לא נדרש להכנות מדוקדקות ואמל"ח מורכב כדי לשלוף סכין ולדקור יהודי באשר הוא.

מהו פרופיל הפיגועים בשנה החולפת?

·       בשנת 2015 אירעו כ- 3,500 אירועי פח"ע.

·       חלקם הגדול , כ- 50% זריקות אבנים, כ- 24% - הפגנות אלימות, כ- 13% יידוי בקבוקי תבערה. הדקירות היוו  כ- 2% בלבד,  152 מקרים, אך פגיעתן הייתה קשה ביותר.

·       עד כה נהרגו באירועי 2015 24 ישראלים, 490 נפצעו. רובם הגדול באירועי דקירה, מיעוטם בדריסה.

·       הרוב המוחלט של הסכינאים מגיע משטחי איו"ש, שני מפגעים הם ערבים ישראלים.

·       שיא הפיגועים אירע סביב ההסתה הקשורה לשמועות אל אקצה באוקטובר, 70-75 אירועים ליום. בחודשיים האחרונים מסמנת ירידה באירועים בממוצע של 10-20 ליום.

·       גיל המפגעים צעיר, רובם רווקים בשנות העשרים לחייהם. כולם דיווחו על מניע דתי לאומני חזק. לכולם הייתה נכונות גבוהה להקרבת חייהם כשהידים.

·       המנגנון הפלשתינאי הרשמי איננו תומך בפיגועים ואינו מארגן אותם אם כי מרצה את דעת הקהל ברחוב באמירות כלליות המצדיקות את הפיגועים לנוכח "ההתרסה הישראלית". המפגעים מורמים על נס כשהידים.

·       רובם המכריע של הסכינאים סוכל ונוטרל בפעילות מהירה של כוחות הבטחון. בתמונה הגדולה, לא ניתן לייחס לגל הזה תמונת ניצחון פלשתינאית.

·       מנגד, ההשפעה על הרחוב הישראלי הורגשה היטב. התמעטות ניכרת בתיירות בירושלים, הדרת רגליים מערים ערביות, חשדנות רבה כלפי המעוט הערבי.

לאן ממשיכים מכאן?

ההצלחה החלקית של כוחות הביטחון בהכלת פיגועים וגילויים המוקדם ומגמת ההפחתה במס' האירועים עלולה להרדים אותנו.

התחושה כאילו מדובר בגל חולף שטופל היטב וצפויים לנו עוד מספר שנות שקט וביטחון איננה אוחזת במציאות.

השטח מפעפע כל הזמן וממתין להתפרצות הבאה שתגיע מאירוע בדיד כזה או אחר שישמש כמאיץ.

היעדרו של כל מומנטום מדיני, היעדרו של אופק הסדרה ולו גם מותנה בשלבים ורחוק, מלבים את תחושת התסכול של הרחוב הפלשתינאי, צעיר ברובו, חשוף וקשוב לעולם וחותר לחופש וזהות עצמית.

הציבור הישראלי ברובו הגדול כבר הפנים מזמן את הלגיטימיות והצורך של הפלשתינאים להגדרה ושלטון עצמאיים. לרובנו אין כל נטייה ועניין לרעיון המדינה אחת לשני עמים.

לישראלים אין עניין בשליטה על עם זר ומנוכר שלחלק גדול ממנו נטיות איסלאמיסטיות קיצוניות ותרבות דמים דעאשית שאין לנו כל עניין להיות חלק ממנה.

אין לנו עניין לחיות בתוכם. אנחנו שונים, וטוב שכך.

אם כך, הצורך בהפרדה ובמנגנון השתי מדינות לשני עמים בהפרדה חדה ברור ומוסכם.

בהנחה שהמרכיב הרעיוני ברור, נשארנו עם מרכיב הסיכון הביטחוני של שליטה צבאית מוגבלת כלפי טריטוריה שכנה עוינת בטווח אפס של ירי תלול מסלול מכל יעד בישראל.

אין פתרונות קסם שלמים לסוגיה הביטחונית, אך יש ויש מסלולים המשלבים הסדרים וטכנולוגיות מתקדמות העשויים ליצור הפרדה בת קיימא בהינתן מחירון ברור , מדיני וכלכלי להפרת הכללים.  מאזן אינטרסים כזה מתקיים מול החיזבאללה כבר קרוב לעשר שנים ובין צפון ודרום קוריאה כבר חמישים שנה.

טמינת הראש בחול בטענת ה"אין פרטנר" וציפייה דרוכה לגל הפיגועים הבא על חידושיו איננה אסטרטגיה. אי עשייה, אי החלטה היא החלטה להמשיך בכיוון שצופן לנו רק רעה במעלה הדרך.

לראשונה בתולדותיה, נמצאת מדינת ישראל בחלון הזדמנויות נדיר.

האיום הקיומי מצד צבאות סדירים על גבולותיה, אינו קיים עוד.

נכון, לחיזבאללה מערך רקטי מהגדולים בעולם. פוטנציאל הפיצוץ בצפון גבוה והרה סכנות ממשיות לפגיעה במטרות רכות וכואבות. עם זאת, לא מדובר באיום המסכן את קיומה של מדינת ישראל. מול חיזבאללה או חמאס, נספוג אבדות ונזקים אך לתקופת זמן מוגבלת עד להסרת האיום.

סוריה ולבנון עסוקים בשלהם, מצרים בשלה וירדן מנסה לשרוד במרחב מקצין. הפלשתינאים לא באמת בראש סדר העדיפות של המרחב הערבי והבינלאומי.

דווקא בנקודת הזמן הזו, יש לישראל הזדמנות פז לנקיטת יוזמה מדינית שתקדם את ההפרדה המיוחלת, תגבה אותה בהסדרי ביטחון נאותים ותשתחרר מעט מהעול היומיומי המעיק הזה.

כן, יהיו מחירים. חלקם כואבים, אבל אין דרך אחרת ומוטב מוקדם.

האם תימצא לנו מנהיגות שתדע לפעול ולהציג אסטרטגיה לטווח ארוך?