ארם צובא, 672 ק"מ

8 שעות ו- 17 דקות. 672 ק"מ.
יוצאים מת"א בכביש 6 , יוצאים במחלף עירון לכביש 65, מגיעים מצומת הסרגל לבית שאן דרך עמק חרוד.
בדרך עוברים במגידו ונזכרים ביאשיהו שדהר אל מותו מול חיל מצרים בתמימות או ביהירות.
עוברים בתל יזרעאל ונזכרים בהפיכת יהוא מול בית אחאב ובאיזבל המושלכת מהחלון.
עוברים בפתחו של גן העדן המדומיין בבית שאן וחוצים את הירדן, אותו ירדן הנחצה שוב ושוב ושוב, בגשר שייח חוסיין.
ממשיכים לארביד שעל סף המדבר ומשם למפרק. במפרק עולים על M5 , כביש 6 הסורי, דרך מהירה צפונה.
חוצים את דמשק מדרום לצפון ברשת מנהרות וגשרים , חולפים על חומס וחמה ומגיעים לחלב. ארם צובא.
פתחו של הגיהנום הלא מדומיין.
672 ק"מ, 8 שעות ו- 17 דקות.
מבוכנוולד לציריך - 600 ק"מ, 6 שעות בכביש מהיר היום, 8 שעות ו- 17 דקות ב- 1945 כשמישהו היה יכול להציל מישהו ולא היה שם.
ואנחנו? והעולם? כותרות על המינויים של טראמפ והסקנדלים של ממלכת נתניהו. 
ובבכות ילדיהם בצל גרדומים את חמתנו איננו משמיעים.


כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
בבכות ילדינו בצל גרדומים 
את חמת העולם לא שמענו. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
מנורבגים, מצ'כים, מבריטים. 

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים, 
ילדים יהודים, ילדים חכמים, 
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים 
הם קוראים רק לאם: אל תביטי. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים. 

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם, 
איך שורות ארוכות הונחנו. 
חיילים ותיקים וידועים לשם, 
רק קטנים בקומה אנחנו. 

כי אתה בחרתנו מכל העמים, 
אהבת אותנו ורצית בנו. 
בבכות ילדינו בצל גרדומים 
את חמת העולם לא שמענו.

אלתרמן, הטור השביעי, 1943

תקווה לשנה חצבית

מחזור השנים מפגיש אותנו עם ראש השנה לעתים בתחילת ספטמבר, בשלהי הקיץ ולעתים , כמו השנה, בתחילת הסתיו.

השדות בעמק כבר צבועים בחום כהה של חריש, האדמה הסבלנית ממתינה לגשם הראשון.

הזיתים בשיא בשלותם. מסיק הירוקים למאכל כבר בעיצומו. זיתי השמן עסוקים בחילופי צבעם לסגול ושחור, מתמלאים בשמן גלילי חריף וחזק למסיק שיתחיל בתחילת חשוון.

ומסביב, בשיפולי השדות, קבוצות קבוצות של חצבים. עמודי פריחה לבנים, סדור פרחים המוני המעטר בלבן את כניסת החג.

יש להם אסטרטגיה חזקה, לחצבים.

פריחה בשלהי העונה היבשה. כשהכל סביב קמל וכמה לגשם, לחרקים אין ברירה והם מתבייתים על פרחי החצב כמוצאי שלל רב.

 בידול. עוד דרך יצירתית לבלוט בסביבה תחרותית.

אבל יש שם עוד משהו, בחצביות הזו.

 התמדה.

. היכולת הזו לבקוע כל פעם מחדש בלי קשר לתנאי הסביבה המשתנים

החצב מעטר את מבואת חגי תשרי העוטים הרהורים וכובד ראש ומדגיש את סופיותה של העמלנות הסיזיפית, זו שקמלה מול חייו של בצל אחד, התקוע לו בעומק של מטר, מגיח כל שנה להזדקרות גבעולית המפנה אלינו מבט קצר, מהורהר, וממשיך הלאה.

מביט לאחור לשנה של עשייה, של אתגרים, הצלחות, מעידות, קימה מהירה, ניעור אבק, ממשיכים.

 צופה קדימה לשנה של תקווה למימוש חלומות ותפילה לעמידה באתגרים שעוד נכונו במישור האישי הקטן שלנו ובמישור הרחב של מדינה המתמודדת עם שנות שיבה.

אני מתחיל את תשע"ז בפרק חדש בחיי, כשותף בקרן איתן העוסקת בהגשמת חלומות של צמיחה לתעשייה הישראלית הנפלאה ומחפשת לה אסטרטגיות "חצביות" שיאפשרו לה לצמוח כל פעם מחדש.

שנה טובה,

שי 

לילה חשוך בחודש אב

לילה של תחילת אב. החשיכה כבדה, צלליות הרכסים נבלעות ותחושת המרחק אובדת.

הטור ארוך, מדרון אחורי לפני רכס רמים.

הלוחמים בשפצורים אחרונים. מאירים בפנס על מפה, משננים מילות דיווח.

מבקש מי'  לגשת לטנק של בניה. כח לא אורגני, עדיין לא מחבר פנים לשמות. לוודא שהכל ברור לו.

שיחות חטופות לטלפונים הניידים טרם איסופם, זהו, יוצאים.

עלטה, רק קול רינת הנשק. הסיור מוביל, העיניים נשואות לרכס ראב א תלתין. לחשושי מלות דווח.

שש שעות אחרי, המזרח מחוויר לדריכות של אי וודאות.

אין מציאות כזו בעולם. אנשים שלפני שבוע חיו איש בעולמו מתקבצים באחת והופכים לכח מקצועי רב עצמה אך בעיקר מחויב.

"כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים".

השבוע שאחרי לווה בתחושה שלפיקוד הבכיר אין ממש מושג לאן מתקדמים מכאן.

תנועות קטנות, סיורים, שיפור עמדות אך ללא כיוון ברור.

יומיים לפני הסוף שועטים לסלוקי למה שנראה כמהלומה אופרטיבית שנעלמה טרם החלה.

לילה של אמצע אב. ירח מלא. אורות משגב עם נוצצים ממול. חוזרים הביתה בתנועה רגלית ארוכה אבל חסרים תשעה מלבד החמישה עשר שנפלו בשטח הכינוס בכפר גלעדי.

עשר שנים אחרי.

למרות תחושת חוסר המיקוד והיעדר האסטרטגיה שלוותה את המלחמה ההיא , במבחן התוצאה, השקט חזר לצפון ונשאר שם לתקופה הארוכה ביותר מאז התבססות הארגונים הפלשתיניים בלבנון בסוף שנות השישים.

מול תחושת הגימגום וחוסר התכליתיות שאפפה את צה"ל של 2006, נצרבה בשכונה שסביבנו תודעה ברורה של מדינה מגיבה ולוקחת שליטה. למרות ההישגים הקרקעיים הדלים, הפגיעות האסטרטגיות במשגרי הפאג'ר ארוכי הטווח ובמפקדות רובע דחיה בבירות הביאו לצריבה תודעתית ברורה של מחירים.

פני האיומים השתנו כליל בעשר השנים האחרונות. המוקד עבר לארגונים על פני מדינות ולמתווה אופרטיבי של תמרון בעצימות נמוכה. השתלטות מהירה על שטחי מפתח, פעילות של כוחות מיוחדים, שימוש באש מדויקת מפלטפורמות מגוונות.

צה"ל נערך היטב למציאות החדשה ואולי אף ישכיל להתאים את מידותיו ואופיו שעדיין עוטות שכבות לא רלוונטיות רבות.

אבל אנחנו נשארנו עדיין בלילה החשוך ההוא של תחילת חודש אב, ראב א- תלתין.

אסטרטגיה קיצית של צלפים ומייקל פורטר

כמו לחצב בסתיו, גם לצלף יש אסטרטגיית שיווק והפצה יצירתית.

הוא בורח מפריחת ההמונים החורפית, פרחי ה- Commodities העשבוניים, אלו שחיים על גשמי החורף ושורדים הודות לחורף הישראלי הנוח. נראה אותם יום אחד ביולי.

הצלף הולך על בידול קיצוני, פריחה  מרהיבה באמצע הקיץ. הכל מסביב יבש וקמל ובצידי דרכים, בקרקעות דלות, צץ לו ופורח הצלף במלוא הדרו.

לחרקים המאביקים אין אלטרנטיבה. לקוחות שבויים. והם עטים על הצוף הקורא למרחוק ומאביקים את הפרח.

אז איך הוא עושה את זה? הצלף פורח בלילה וקמל עד הצהריים כחום היום. התאמה מושלמת.

אז הצלחנו בתחכום ובערמה להגיע למוצר, לפרי הצלף, "אביונות" בשפת התלמוד. אבל מכאן עד להפצה, מטרת העל של הצמח והשלב הקריטי להבטחת הישרדותו הדרך מורכבת וארוכה. 

צבעם האדמדם של פירות הצלף, מושך ומזמין לקטוף. כבר בימי קדם נהגו ללקט את פירות הצלף ולכבוש אותם. (ראו קישור למתכון בסוף).

אבל אז, איבדנו את יכולת הפצת הזרעים.

אז הצלף הלך על פיתוח מקורי. קוצים מעוקלים וחזקים שאין סיכוי לבעל חיים סביר לחדור אותם בשלום מגנים וסוככים על הפרי. מי בכל זאת מסוגל להגיע אליו? ציפורים שמרחפות מעליו ומנקרות את הצלף במקורן וכך, מפיצות את הזרעים לכל עבר.

Win Win.

אז נכון, אפשר לחפור בספרים של מייקל פורטר ולדון בבידול אסטרטגי, מחסומי ניידות ומוצרים תחליפיים ואפשר לטייל בטבע ולהבין איך יוצרים יתרון תחרותי מנצח. הרבה יותר מעניין.

לחץ כאן למתכון לכבישת צלפים

ש"ש,

שי

נולדת לקיץ, לתכלת העזה, לים. ילד של סיוון. אויר פתוח, חופש ואופק פרוש. ברוך הבא, ילד.

מתרחק והולך

מתוך דברים שאמרתי ביום השלושים ללכתו של אבא מאתנו.

טולק גדל בפרשוב ובקרקוב בזהות עצמית ברורה של בן למשפחה רבנית מובילה בעולם היהודי. אדמו"רים מכאן, רבנים ומנהיגים משם היו בני בית בילדות המאושרת. הכוונון האוטומטי של נוסח התפילה, הניגונים וההווי חסידי ניטע שם בשנות השלושים והיה חזק מכל ניסיון לכווננו מחדש.

טולק נקרע מהבית החם והוטל באחת לעולם זר ומנוכר רחוק שנות אור מהווייתו וזהותו, מאלץ אותו לאמץ במהירות זהות חדשה דרכה יצליח לשרוד. טולק הופך לנער עצמאי, בוגר, המיטיב לנווט בשבילים זרים הרי סכנות.

טולק חווה את איימי המלחמה הקשים ביותר  (זה המינוח שאבא השתמש בו, לא "השואה")  והגיע לארץ ישראל כנפתולי, פותח דף חדש בחייו, מביט קדימה, נחוש, החלטי, יוזם.

אבא לא נתן לטראומה לעצור את חייו. כילדים, הכרנו היטב את סיפור המסגרת של המלחמה ההיא אך הפרטים שבתוך המסגרת שתקו. מדי פעם, עלה פרט כזה או אחר, אך באופן די עקבי, הטראומה נארזה היטב בקיטבג ההוא ואופסנה במרתפי התודעה, עד התאונה בניו יורק בתחילת 1990, בה נפרץ הכול.

אבא הסתגר ימים ארוכים בחדר העבודה שבמרתף הבית, וכתב ללא הפסקה. מרתף השואה קראנו לחדר הזה בהומור השחור המשפחתי, כשמדי פעם מגיח פרק נוסף המותיר אותנו נדהמים.

חודשים ספורים קודם, בקיץ 90',נסענו עם אבא ואמא לסיור ראשון בפולין שזה עתה נעורה מכבלי הקומוניזם. בקרנו בבלוק 23 באושוויץ, במפעל הורטנציה בפיוטרקוב ובטרבלינקה.

אבא כהרגלו, TOUR GUIDE  מחונן. מנווט בדייקנות מנקודה לנקודה בעולם שלפני עידן ה GPS. ענייני, מפרט, שולט ברגשות. עד טרבלינקה. כאן, הבחנו לראשונה בסדק בשריון, כשאבא מתרחק מאתנו ומתיישב על אחת מאבני הזיכרון, מליט את ידיו וממרר בבכי.

מהנקודה הזו הוא נפתח בהדרגה ,הקדיש שעות ארוכות לחקר ולליקוט פרטים אך דאג לאפסן את הכל בתיקיות מסודרות פיזית ובארכיב הצפנת הזיכרונות.

האם הוא היה פוסט טראומטי? האם אישיותו העניינית, ממוקדת השליטה, המעשית, הממעטת מאד להפגין רגשות היא תוצאה של פוסט טראומה? אמא חושבת שכן, ומעידה את שנותיו האחרונות של אבא בהן ההגנות נפרמו לאיטן והזיכרונות הציפו אותו תכופות ונטלו ממנו את שלוותו. אבל ייתכן שלא. אולי הוא ניחן בכוח נפשי עצום שעזר לו לבודד את הטראומה, ולפי התיאוריה של ויקטור פרנקל, למצוא משמעות חדשה לחייו, משמעות שתמלא את החסר ותשמש עוגן יציב מול הזיכרון.

כשנפתולי החליט לקחת אחריות על חייו וללכת קדימה, היה עליו להסדיר את יחסיו המורכבים עם הקב"ה.

על יחס ניצולי השואה לקב"ה נכתב רבות. לאבא היה את הסגנון שלו. לא תיאולוגי, התנהגותי.

אבא מתאר בספרו את מפגשו עם האדמו"ר מגור, האמרי אמת (שנמלט מורשה ב1940 , נפטר בזמן מלחמת השחרור ונקבר בחצר הישיבה ליד מחנה יהודה) סמוך להגעתו ארצה ב 1945 ועם הרב ישראל אלתר מגור, הבית ישראל, בנו של ה "אמרי אמת" , האדמו"ר הבא.

"יצאתי בעקבותיו לרחוב, פנינו ימינה ועוד פעם ימינה ונכנסנו לרחוב יוסף בן מתיתיהו. הרחוב היה שומם מתנועה ושנינו הלכנו שותקים במרכזו לכיוון מתקני הצבא הבריטי במחנה שנלר. מדי פעם עצר רבי ישראל ונשם נשימה עמוקה, נעץ בי מבט חודר ובלי לומר מלה המשיך בהליכתו, כשאני מצמיד את צעדי לקצב הליכתו.

לפחות עשר פעמים עברנו לאורכו של הרחוב הלוך וחזור עד שהוא עצר ובתנועת פתע הישיר אלי את מבטו. ראית את העשן עולה מהארובה? ירה בי בחטף. נדהמתי מהתקפת הפתע והשתהיתי להשיב. הוא האיץ את קצב צעידתו ושוב עצר. במו עיניך ראית את השריפה? שאל שוב. תשובותיי כנראה לא הניחו את דעתו והפעם תפס בצווארון חולצתי, טלטל אותי קצת ושאל: ואת הקדוש ברוך הוא ראית שם לידך?

בחמש בבוקר כבר חדר אור מלא דרך החלון הפתוח. נטלתי את ידי בקערה וקמתי להתלבש. עודי יושב על המיטה הגיע רבי ישראל מחדרו עם מגבת לבנה כרוכה סביב צווארו.

המקווה קרוב מאד לכאן, אם תרצה תמצא אותי שם, הודיע לי ברמז ברור על ציפיותיו ממני. במקום ללכת למקווה עליתי לבית המדרש, שהיה עדיין ריק מאדם. התיישבתי ליד אחד השולחנות שספרים רבים נערמו עליו. פתחתי את הכרך הראשון שהיה מונח לפני. הייתה זו מסכת ביצה. כחמש שנים עברו מאז פתחתי דף גמרא והנה חזרו אלי ברצף שורות התלמוד עם פירושי רש"י והתוספות בשוליים, כאילו יצאתי זה עתה מהכיתה בה למדתי את הפרק ביצה שנולדה ביום טוב"

ההכרה במציאות הרע וההתמודדות אתו טמונה בבסיס שורשה של האמונה.

מייסדי וגדולי האומה אינם מתוארים כמצדיקי ה' אלא כמוכיחיו ומבקריו.

משה רבנו פונה לקב"ה רגע לפני השחתת עדת קורח: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

ירמיהו שואל את שאלת הנצח: מדוע דרך רשעים צלחה?

בבבלי מתואר משה רבנו חוזה את הריגתו של ר' עקיבא בין עשרת הרוגי המלכות , פונה לקב"ה ומתריס: זו תורה וזו שכרה?

האם אבא עסק בניסיון למצוא סיבה ? אני זוכר אותו מזדעזע למשמע הסבר, כביכול אמוני, הקושר את מאורעות השואה לחטא ההשכלה שפשתה בעם היהודי בתחילת המאה. קונקרטיות סיבתית כמו תלות במתווכים בין האדם לאלוקיו נתפסה בעיני אבא כעבודת ה' במדרגה נמוכה מאד. עבודת אלילים כפשוטה הוא כינה את תופעת הבאבות, הקמיעות והלחשים. חפירה במניעיו של הקב"ה לא הייתה רלוונטית עבורו והוא דבק בפרקטיקה היומיומית הפשוטה כדרך חיים של המשכיות שאסור לו לנתקה.

להבנתי, אבא בחר, אולי בלא מודע, בגישה הרמב"מיסטית המרחיקה מאד את קשר הסיבה-תוצאה שבין אדם לאלוקיו ומכוונת פנימה, לנפש האדם , את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם נוכחות הרוע.

החיבור האישי נפשי למבנה החזותי של דף הגמרא בישיבת שפת אמת ב 45' , לחות בעיניים למראה קבוצת זאטוטים חסידיים בפלנל משובץ ופאות או למשמע ניגון חסידי שאהב, היוו יותר מכל את החיבור לקב"ה דרך החיים עצמם. הוא נשאר תמיד, א- סקווינער אייניקעל.

יהודה עמיחי, בן גילו של אבא, שגדל כנער דתי, כמו הכיר היטב את אבא ואת נפשו הביע אותו כך:

גם לתפילת יחיד צריכים שנים:

תמיד אחד שמתנועע

והשני שלא נע הוא האלהים

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו

זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע

כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

יפי הבלורית והתואר

מה באמת תרם התחקיר של אילנה דיין על גנדי?

האיש, שוכן עפר כבר 15 שנים, לא מועמד בשלב זה, לשום משרה ציבורית שמחייבת טוהר מידות.

מי שנקרא בשם רחבעם, שם לא סטנדרטי בעליל בשנת 1926 גדל בסביבה עברית פועלית והתחנך בגימנסיה רחביה, היה סוג של ארכיטיפ לדור יפי הבלורית והתואר, מגש הכסף. הגנה, פלמ"ח, צה"ל.

ב- 25 השנים שבין 1948 ל- 1973 מוקדה כל ההוויה הישראלית בשרידותה של המדינה השברירית במרחב עוין ומאיים. כל היתר - כלכלה, חברה, חינוך פעל בצל המאמץ הביטחוני האדיר.

מי שנשא בעול הביטחון הפך לאייקון לאומי.

דיין, אלון, רבין , וויצמן, טליק, שרון, מוטי הוד, דדו. בר לב וכו' היו אליטה חברתית ושלטונית כל יכולה.

כילדים, ליקטנו קלפי איסוף עם תמונות המצביאים בפוזות מרשימות והדבקנו אותן בקפידה באלבום הניצחון של מלחמת ששת הימים.

וחלקם של הגנרלים אמנם החל להאמין שהם כאלה.

דיין שדד עתיקות וגנדי כנראה אימץ מנהגים מאפיוזיים . כולם ידעו ושתקו .

מדינת ישראל הצעירה הייתה זקוקה ככל הנראה למנהיגות צבאית, צברית, רחבעמית, בוטה, שחצנית אבל עם המון ביטחון עצמי כדי להתקיים ולעמוד בפרץ.

ייתכן שמנהיגות גלותית, רפויה וצדקנית, אשכול, שרת, גולדה, היתה בולמת את הישגי צה"ל. אולי למקום אליו הגענו היינו זקוקים לסוסי פרא דוהרים ולא לפרשים מלכותיים.

והיה לזה מחיר נורא – מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים החזירה את יפי הבלורית לפרופורציית הענווה והצניעות הנדרשים.

מנקודה זו ואילך העם מאס באליליו, חשף את עלילותיהם והתיישר סביב מנהיגות פשוטה בגובה העיניים. זהו בדיוק קו השבר של מהפך 1977.

אז מה באמת תרם התחקיר של אילנה דיין?

להזכיר לנבחרי הציבור, השכם והערב, ששום מעשה נלוז לא ניתן למחיקה ושעת החשבון תמיד תגיע.

שלמדנו, אני מקווה, להסיר מנבחרי הציבור או אלו שרוצים להיות כאלה את מסכות הראווה הביטחוניות, התורניות, הכלכליות ולחפש היטב את הדמות האמיתית המסתתרת מאחור.

נחפש ערכיות, מוסריות, אנושיות, מנהיגות אמת.

בין סמוטריץ' לבהלול

רון, בן 37 , איש מערכות מידע בחברה מסחרית, תואר ראשון, לימור, אשתו, מורה ביסודי, שני ילדים, עושה מילואים, מנוי הוט.

"צ'מע, מה אני יגיד לך, לא נעים ככה להגיד, אבל אני חושב שהסמוטריץ' הזה צודק.

תראה, הוא קצת מתלהב מדי, כמו שאומרים, אבל בינינו? תכל'ס? שכנים שכנים, אבל זה לא אומר שאנחנו ביחד על כל דבר. בכל זאת, כל אחד והמנהגים שלו והמנטליות וכל זה.

גיסתי ילדה לא מזמן, הלכנו לבקר אותה. לא תגיד בבית החולים האנגלי בנצרת. דווקא בכפר סבא.

שומע? כמו בסחנה רק בלי מנגל. לדעתי, 90% מהיולדות מעדיפות שכנה יהודייה בחדר, אבל לא צריך לצעוק את זה. לא צריך ככה בבלגן עם חוקים וכל זה, רק בקטנה שכל אחד יישאר במקום שלו. לא ככה?"

וואליד, רופא פה ולסת בבית חולים במרכז הארץ, אשתו, יסמין, מנהלת חשבונות, שלשה ילדים, עושה תורניות אין קץ, מנוי יס.

"האמת? לא יודע מה נכנסו ככה בבהלול. דווקא הוא מהיותר ממלכתיים ומחוברים לישראלים. לא רק מהספורט. הוא, כל החיים שלו עם ישראלים. ערבי לייט יעני.

אז מה הוא אמר? שהוא נגד רוצחים של אזרחים אבל מי שפוגע בחיילים יכול להיחשב לוחם חופש.

ברור שזה מקפיץ לישראלים את הפיוזים. אבל בינינו, אם ננקה את הסיפור האישי ונביט על זה מבחוץ, המורדים באסד הם מחבלים או לוחמי חופש? הכל תלוי בעיני המתבונן, לא?

הוא טעה, בהלול, בטח טעה, עשה המון בלגן. להגיד משפט כזה ברדיו ועוד חבר כנסת במחנה הציוני? כן, כן, ציוני. אבל באמת, מה שהוא אומר, אני מאמין שרוב הערבים הישראלים הכאילו נורמטיביים חושבים. כן, בעיה, צריך להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה."

ואנחנו מנסים לסדר את הראש בתוך הבלגן המוטרף הזה.

לא לתת לסחף התודעתי והקל כל כך לאימוץ להשתלט עלינו.

לאחוז ביד איתנה בחרב התמידית ולהישאר בני אדם ערכיים ומוסריים. להפנים חשיבה והתנהגות מורכבת. אין ולא יהיה כאן שחור ולבן.

ישראל, ערב פסח תשע"ו. גל הפיגועים במגמת דעיכה, לפחות כך מקוים.

נשיא אחד בכלא, ראש ממשלה אחד בכלא, שני ראשי מפלגות נחקרים במשטרה.

הסל לחג אצל רמי לוי הכי משתלם. עובדים עלינו בתווי קניה. צה"ל חזק מתמיד, התוצר בירידה.

האח הגדול, מסטר שף. אחד אלוקינו, שבשמים ובארץ.

ש"ש,

שי