אדום, אדום אהבנו באדום אדום שאין שני לו בעולם כולו
ירוק ירוק טיילנו בירוק,
ירוק נוצץ רטוב מטל .
שורר אהוד מנור לחווה אלברשטיין שניגנה את נחצ'ה היימן.
זה התחיל בבארי, בבתרונות רוחמה, בנגבה.
כלניות למלוא העין, צובעות את המרחבים באדום אדום.
וזה המשיך לאגן נחל הבשור עם מרבדים של חרדל וחרציות בצהוב צהוב.
משטחים מרהיבים של צפרנית בוורוד. כתמי נוריות בכתום. נגיעות ארגמניות
של אירוס הנגב.
וזה נגמר באחת ב"צבע אדום"
מעיק. שריקת רקטות שקטעה את הרוגע היפה כל כך.
אין להמעיט בהישגי כיפת הברזל שבוודאי חסכה נזקים גדולים. גם בנפש.
אבל מכאן ועד להגדרת הטורניר הנוכחי כניצחון סוחף המרחק קצת גדול.
מדינת ישראל מקו אשדוד – גדרה ודרומה חיה בצל איום קבוע של ירי רקטי.
מדינת ישראל מקו עתלית – טבריה וצפונה חיה באיום קבוע זהה.
מה נשאר? גדרה – חדרה. עניין של זמן ועוד כשני ק"ג חומר לראש
הקרבי. בגדול – זהו.
בתכל'ס – המרחק בין מרכז אשדוד למגדל משרד הביטחון איננו משמעותי.
התכניות לעופרת יצוקה ב' כבר נלעסו כנראה מכל הכיוונים . חסר רק הטריגר. מן הסתם,
אי הצלחה סטטיסטית ביירוט טיל שיגרום לנזקים משמעותיים לרכוש ולנפשות. חסר הצילום המסויים
ההוא שייתן ממשות מבצעית ליום ה"ע" ושעת ה"ש".
כן, קשה לעכל שהמעגל האינסופי הזה מגיע שוב, כמו במחזוריות קבועה,
לנקודת המפגש בין טובים לרעים.
מתחת לאף נבנים מתחמי הגנה, "שמורות טבע ונוף" , מצבורי אמל"ח
מטורפים שלא ימתינו ל"פג תוקף". מישהו, כמה אלפי ק"מ מזרחה ,
מעוניין מאד להסיט את תשומת הלב העולמית מבושהר, דרעא וחומס. ואולי, דווקא האיום
הזה, הטקטי לכאורה, הוא האיום המשמעותי יותר על כח ההרתעה של מדינה ריבונית המתקשה
לאפשר לילדי כתה א' בעוטף עזה או בבאר שבע ללמוד על חג החירות.
ש"ש,
שי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
shailavi59@gmail.com