ר' אלי ישי והאל האינסטרומנטלי שעובד אצלו

שלשה ימים לפני הכרזת העצמאות, בא' באייר תש"ח , עמדה צפת היהודית לפני התמוטטות.

בעיר נותרו כ- 1,000 יהודים, רובם בני היישוב הישן ללא תשתית צבאית ראויה למול כ- 18,000 ערבים שכיתרו את הרובע היהודי הקטן. בליל א' באייר שוחררה צפת. לפי עדות זקניה שוחררה העיר בזכות התפילה ובזכות הנס. בזכות התפילות שערכו יהודי צפת לישועתם  ובזכות הנס – שהפלמ"ח סוף סוף הגיע...

נזכרתי בזה השבוע כששמעתי את  ר' אלי ישי בהאי לישנא:

"אתם יודעים מה ההבדל (בין נצחון מלחמת ששת הימים לכשלון מלחמת לבנון השניה – ש.ל.)?

במלחמת ששת הימים, כל יהודי ויהודי שהלך למלחמה והלך לקרב הרים את העיניים לבורא עולם. אבל במלחמת לבנון השניה אמרנו – כוחי ועוצם ידי.

ואז הקב"ה אמר לנו: כוחי ועוצם ידי?! בואו נראה מה יהיו התוצאות.

מורי ורבותי, זה מוסר גדול. כשכל מדינות ערב נגד העם היהודי, מה שיציל את העם היהודי זה לומדי התורה ומזכי הרבים וקירוב רחוקים והתשובה".

מקומם. בטח מקומם.בודאי כשמדובר בעצב הרגיש ביותר בהוויה הישראלית.חשבונאות שמיים בגרוש. אז נופלי מלחמת ששת הימים נפלו למרות נשיאת העיניים למרום ואלו של מלחמת לבנון נפלו בשל כוחם ועוצם ידם? מניפולציה מטומטמת המכוונת לחוזרים בתשובה בנוסח ראובן אלבז.

אבל גם אם הוא היה מתייחס להתחזקות השקל בשל הגידול במספר הכוללים של ש"ס , זה היה רענון תקופתי של רתימת מלכות שמים לכל צורך קרקעי מזדמן.

לפני כ- 850 שנה, כתב הרמב"ם את מורה הנבוכים. כל כולו של הספר המורכב הזה מיועד למטרה עיקרית אחת. הגדרתה של היהדות כדת שבמרכזה אל מופשט ולא אינסטרומנטלי. התמודדות עם המורכבות הגדולה שבתובנה הזו והשלכותיה על האדם המחפש ודאות , אחיזה פיזית בנקודת משען ברורה, בצורך האנושי למציאת הסבר ברור לכל סיבה ותוצאה. הרמב"ם לא גואל את האדם מחיבוטי אי הודאות שלו ומשאיר אותו במבוכת עולמים ובחיפוש מתמיד אחר הפשר והמשמעות. האדם הדתי לפי הרמב"ם הוא האדם שנע כל העת במעגלי החיפוש והספק. התנועה היא היא משמעות הקיום.

כל דבר אחר , ובעיקר שימוש אינסטרומנטלי באל , הוא עבודת אלילים במובן המובהק ביותר שלה.

אלי ישי לא הראשון וכנראה גם לא האחרון בעושי השימוש הציני בקב"ה ורתימת מעורבותו הישירה בריפוי הדלקת של פלונית או בהשקעת הנדל"ן של אלמוני. השליחים, מאז ומתמיד ממשיכים להעסיק את ריבונו של עולם שעובד אצלם בהסכם לטווח ארוך. חלקם פועלים מתוך אמונה נאיבית, אולי ילדותית , במזור הפלאי שמצאו לנפשם החבוטה בחיקה החמים של הודאות שאי שם יש תשובה לכל שאלה . צריך להתאמץ ולמצוא אותה. חלקם האולי גדול יותר של השליחים, עסוקים במניפולציות רגשיות על ההמון הפשוט המחפש סוג של פוליסת ביטוח לאי הודאות והמקריות שעוטפת את חייו 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה.חרדים מהתודעה שבסוף - מקרה אחד יקרה את כולם ושכשכבר הימים הבאים הכל נשכח.אם כך - תמלמל תהילים – תינצל, תעלה לקבר כזה או אחר, תזכה בזיווג הגון אבל אל תשכח לשלם בכניסה, זה משפר את התוצאה. הריב המתוקשר על זכויות הכרייה באחוזת הקבר של הרב כדורי היא דוגמא קלאסית למיזמי קרבת האלהים המיוצרים חדשים לבקרים.

החינוך הדתי , גם הציוני, נוטה לאינסטרומנטציה של האל כחלק מחיזוק מודל הסיבה והתוצאה הרווח כברירת מחדל בכל דת, בעצם. המודל פשוט, נוח להטמעה כבר בגיל הרך ובא לבסס אורח חיים של קיום מצוות מעשיות והרחקה מחטא. תעשה טוב – תרוויח, תעשה רע – תחטוף.

הבעיה במודל הזה היא תקפותו . וכשהיא מתערערת, והיא אכן מתערערת, התוצאות מגוונות. בצד אחד - נאיביות מתמשכת המחפשת אחר פרשנויות עקלקלות לתופעות שלא מסתדרות עם סיבה ותוצאה. בצד האחר – כרסום מתגבר של ספק, אובדן של אמונת חכמים שלא מספקים את הסחורה, ולעיתים קרובות – נטישה וחיפוש אחר מקורות חדשים למשמעות החיים.

העולם מורכב, והוא לא יהיה פשוט יותר בדורות הבאים. החשיפה למגוון דעות ואורחות חיים גבוהה מאד ביחס לחיים המוגנים בחצרות המוקפות גדר וחומה שאפיינו את החברה היהודית בעברה .

מסתבר שמסרים בנוסח הסיבה והתוצאה של אלי ישי קליטים יותר, פשוטים יותר להעברה , מונעים הסתבכויות , מזינים סוג מסוים של מבקשי דרך אבל מרחיקים מאד את כל השאר.

התמודדות עם שאלות אמונה בעולם הפוסט מודרני חייבת להיות פוסט מודרנית. התמודדות בנוסח "דורנו מול שאלות הנצח " של הרב ברט משנות השישים, חוברות מחשבת משנות השבעים או "אמונות" של הרב הס כבר לא מסוגלת לספק מענה רהוט ומתמודד. האתגר מול דור מתוחכם, פתוח ויצירתי הינו בחינוך לחשיבה דתית מורכבת, עיסוק בחיפוש מתמיד בתנועה  בתוך נתיב רחב המעמיד את האדם ותיקון עולמו במרכזו. היהדות, על עושר מקורותיה יודעת להציע מסלולים מגוונים לפיתוח האדם ויחסיו עם העולם הסובב אותו. היו ויהיו וריאציות שונות לתנועה המדויקת בנתיב הזה אבל כולן ישאפו ליעד המשותף  - תיקון עולם. במובן הפשוט ביותר שלו.

לא פשוט, כנראה , אבל אפשרי.

ש"ש,

שי

וקטנה לסיום:

יהודה ושולמית נישאו השבוע. חתונה חרדית עם נגיעות של ציונות דתית מתונה. הנוף האנושי היה שונה ושידר גיוון מעניין ואולי מורכב בגישה לעולם הסובב, לחיים. משהו כמו אפליקציות  אנדרואיד של חידושי תורה ודף יומי על האייפד. לזוג הזה תהיה התמודדות מעניינת עם התגברות החשיפה לעולם שסביב, אבל בהיכרותי עם הרקע שבו צמחו, הם יתמודדו בהצלחה וכנראה יהיו ממוביליו של סגמנט חדש, מרתק, של מודרנה חרדית לייט של שנות העשרים והשלושים במאה הזו. תראו.